הצעות החוק שהוגשו – מנטרול מערכת המשפט ועד לכפייה דתית ופגיעה בזכויות האדם שלנו

מי דחף לחוקה מהרגע הראשון? בגין. ימין! הוא כתב כבר ב-1950 את הדבר הבא: “אנחנו רוצים בחוק אשר יעמוד מעל הממשלה, ואפילו מעל הרשות המחוקקת. זהו דבר החוקה ומשום כך נילחם למען חקיקת חוקת יסוד למדינת ישראל”. ב-1956 הוא עמד על דוכן הנואמים בכנסת ודחף את הקואליציה לקדם חוקה. בין היתר הוא אמר שם: “ריכוז כל הסמכויות – התחיקתית (משמע חקיקת חוקים), המבצעת, והמשפטית, באותן הידיים, בין אם הן ידיו של איש אחד, בין שהן ידיים של מעטים ובין שהן ידיים של רבים, בין שהוא בא בירושה ובין כתוצאה של מינוי עצמי ובין בעקבות בחירות – בכל המקרים, בכל המקרים האלה, ריכוז כזה, אפשר לציינו, בצדק, עצם ההגדרה של עריצות.”

במילים אחרות, בגין רצה חוקי יסוד. הוא רצה הגנה על זכויות אדם.

זה אותו בגין שכתב ב-1951 גם כך: “עליונות המשפט תתבטא בכך שלחבר שופטים בלתי תלויים תוענק לא רק הסמכות לקבוע במקרה של תלונה את חוקיותה או צדקתה של פעולה מטעם מוסדות השלטון, אלא גם הסמכות לחרוץ משפט במקרה של קובלנה האם החוקים המתקבלים על ידי בית הנבחרים מתאימים לחוקי היסוד או סותרים את זכויות האדם שנקבעו בו.”

כבר בדיון הראשון של ועדת החוקה בהצעת החוק של ח”כ אמנון רובינשטיין על חוק כבוד האדם וחירותו, ב-1.7.91 עלתה סוגיה של הביקורת השיפוטית ודיברו ספציפית על היכולת של בית המשפט לפסול חוקים. אוריאל לין, שהיה יו”ר ועדת החוקה, איש ליכוד, בתשובה לשאלה על פסילת חוקים, אמר: “כל בית משפט יוכל לקבוע שהוראת חוק לא תקפה משום שהיא פוגעת בזכויות היסוד שנקבעו בחוק זה (חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). זה המצב המשפטי לפי ההצעה שלפנינו”. ניתן לקרוא את דבריו בפרוטוקולים.

הם גם המשיכו לדון בנושא הביקורת השיפוטית. מי שקורא את הפרוטוקולים. לא מאמין איך רוטמן ולוין מרשים לעצמם להוציא שקרים מהפה שכאילו אף אחד לא ידע. חבר הכנסת יצחק לוי מהמפד”ל העיר על הנושא של פסילת חוקים על ידי בית המשפט ואמר: “אם חוק נישואין וגירושין יעמוד מול החוק הזה (מול חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו), אפשר יהיה לטעון שהוא לא הולם מדינה דמוקרטית. העניין הזה יעלה להרכב של תשעה שופטים, וזה יקעקע דברים שאנחנו רואים בהם יסודות של מדינה יהודית, אף כי הינה מדינת חוק חילונית”. הוא בעצם הביא את הרעיון של ההיגד “מדינה יהודית ודמוקרטית” ולא רק “דמוקרטית” כמו שהיה בהצעות המקוריות. בדיון אחרי זה כבר הגיעו איתו להסכמות, כי הכל היה בשיח והכל היה בהסכמות, וכולם ידעו, אז הכניסו את המושג “יהודית ודמוקרטית” ולא רק דמוקרטית כמו שתיכננו במקור. גם סעיף שמירת דינים, שזה בעצם אומר שכל חוק שהיה קיים לפני שחוקקו את כבוד האדם וחירותו, החוק לא יהיה תקף עליו, גם הסעיף הזה נידון ארוכות. למה דיברו עליו? כי פחדו: “יפסלו חוקים אחורה”. אז אמרו “אוקי, כל החוקים אחורה, לא יגעו בהם.”

אחרי הוועדה זה עבר לכנסת וגם בכנסת היה דיון ב-10.12.1991. מיקי איתן מהליכוד אמר שם בכנסת, בזמן הדיון בקריאה הראשונה: “סעיף 7,…” (הוא התייחס לחוק כבוד האדם וחירותו, לסעיף 7) “…אומר שמהיום והלאה כל חוק שהכנסת תחוקק, ניתן יהיה לפסול אותו בנימוק שהחוק הזה פוגע בחוק יסוד ומי שיטען את זה, יילך לבית המשפט הגבוה לצדק או לבית משפט שתפקידו יהיה לפסול את החוקים שאנחנו מחוקקים”. הוא אומר את זה שחור על גבי לבן, כפי שרשום בפרוטוקולים. כולם הבינו טוב טוב גם בוועדה וגם בקריאה הראשונה ואחר כך גם בשנייה ובשלישית (תיכף נראה), שמעבירים כאן חקיקה שתאפשר פסילת חוקים, ושמדובר הלכה למעשה בחוקה.

מה שראינו עד עכשיו זה שמדינת ישראל רצתה חוקה מאז יום הקמתה, ושמי שדחף לחוקה, ובפרט לנושא של חוקי יסוד שקשורים לזכויות אדם זה הליכוד וחירות והמפלגה הליברלית וכל אנשי הימין לדורותיהם, כמעט, ולאחר מכן המשיכו את דרכם דן מרידור ואחרים.

בדיון נוסף שנערך במליאה סביב חוק כבוד האדם וחירותו ב-24.12.91, חבר הכנסת אליקים העצני ממפלגת התחיה, שהיתה מפלגת ימין מלא, מלא, מלא, (סוג של ציונות דתית, או עוצמה יהודית של היום) אמר: “מכפיפים מעכשיו ואילך, בתחומים המרכזיים האלה, כל חקיקה של הכנסת לבג”צ, על פי לשון החוק הזה. זה לא היה עד עכשיו. אנחנו בעצם מתחילים מהלך של חוקה כתובה. חוקה כתובה זה לא דבר פשוט וצריך לדעת מה אנחנו עושים פה. זה מהלך ראשון לקראת חוקה כתובה”. ח”כ אמנון רובינשטיין (שיזם את החוק) בהמשך הדיון אמר שההצעה היא תחילתו של תהליך חיבור חוקה למדינה בפרק החשוב ביותר שלה, כי זה זכויות האדם.

ב-3.3.1992 עבר חוק יסוד חופש העיסוק בקריאה שנייה ושלישית. יום אחרי שהוא עבר, ח”כ אמנון רובינשטיין אמר בראיון לעיתון הארץ את הדבר הבא: “בפעם הראשונה חוקקה הכנסת חוק יסוד המגן על זכויות האדם. זכות האדם לעיסוק ולפרנסה” (הוא מתייחס לחוק חופש העיסוק) “בפעם הראשונה מעמידה הכנסת זכויות אדם מעל לחקיקה הרגילה ומאפשרת לבתי המשפט לבדוק את חוקיותו של חוק לאורו של חוק היסוד”.

גם זאב סגל, הפרשן המשפטי הבכיר של ‘ידיעות אחרונות’, העיתון הנפוץ במדינה, כתב יומיים אחרי חקיקת חוק יסוד חופש העיסוק טור בידיעות אחרונות. הכותרת הייתה “מהפך חוקתי”. לא ביטוי שברק המציא, זאב סגל כתב את זה. ובתוכו הוא כתב “נפתח לבתי המשפט פתח לקבוע כי חקיקה מקבילה מסוימת בטלה. זהו פתח נדיר משום האפשרות של בית המשפט לבטל חקיקה של הכנסת” . ככה שגם מי שמשקר וטוען שהוא איכשהו לא הבין בוועדות ובשיחות ובדיונים ואצל השר ובמליאה, הייתה ההצבעה ב 3.3 על חוק יסוד חופש העיסוק, וגם רובינשטיין וגם הפרשנים וכולם כתבו שזו המשמעות.

ואז הגיע חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שעבר גם הוא בכנסת ב-17 למרץ, ברוב של 32 בעד מול 21 נגד. על פניו, זה באמת מספר קטן יחסית של ח”כים לחוק כל כך משמעותי. וזו גם אחת מטענות הסרק של לוין ורוטמן וחבריהם – שמדובר בסוג של מחטף. אבל כמו תמיד, כשעושים פייק ניוז לוקחים חתיכות של מידע. אלא כמו שראינו לאורך כל הדרך, לא מחטף ולא נעליים! הנושא של הביקורת השיפוטית והיכולת של בתי המשפט לפסול חוקים היה ברור. הוא הלך עשורים אחורה. דיברו עליו בוועדות, דיברו עליו במשאים ומתנים הפוליטיים, דיברו עליו במליאת הכנסת, דיברו עליו בעיתונים. העובדה שהיתה נוכחות דלילה יחסית בהצבעה קשורה בכלל לעניינים פרוצדורליים של פוליטיקה, כיוון שחברי כנסת היו עסוקים בתקופת בחירות. אם מסתכלים על המהות, על מי הם 32 חברי הכנסת שהצביעו בעד, רואים שמדובר בחברי כנסת שמייצגים כמעט את כל הסיעות בכנסת, או חלק גדול מהכנסת – כל חברי הכנסת של מפלגת העבודה שהיו בכנסת הצביעו בעד. כל חברי הכנסת של מרצ. כל חברי הכנסת של חדש… זה לבד, סיעות של 51 חברים. אם נוסיף, גם את 11 ח”כים מטעם הליכוד שהצביעו בעד מתוך ה-13 שהיו בהצבעה, אז כנראה שגם מרבית חברי הכנסת של הליכוד (38 מנדטים) היו מצביעים בעד, חוץ מהשניים האלה, והיה ח”כ מהמפד”ל שהצביע בעד. אם אנחנו מניחים ששאר החברים באותן מפלגות היו מצביעים באותו אופן, שזו הנחה מאוד הגיונית, אנחנו רואים שהייתה להצעת החוק הזו תמיכה רחבה במועד שחוקקו אותה, של לפחות 85 חברי כנסת מתוך 120. הייתה הסכמה רחבה מאוד, מאוד, מאוד, הרבה יותר רחבה ממה שרוטמן ולוין מנסים לעשות היום, עם ההפיכה המשטרית שלהם.

בדיון במליאת הכנסת, בחילופי דברים בין ח”כ אוריאל לין לבין ח”כ מיקי איתן (שהתנגד לחוק), אוריאל לין משיב לו “אין צורך לפסול חוקים” לא כי אי אפשר – “אין צורך לפסול חוקים. לא פוסלים חוק, כי החוק צריך להעשות לתכלית ראויה ולא סתם חוק שרירותי”. הוא לא אומר לו אסור פה לפסול חוקים. הוא רק אומר אין צורך שנגיע לפסילת חוקים, כי אנחנו, הכנסת, צריכים לחוקק חוקים ראויים. הוא גם פרט אחר כך שזה זכויות פרט, ואין סיבה לפגוע בהן וכן הלאה. העובדה גם שמיקי איתן ממשיך להתנגח איתם כי מיקי איתן באמת היה נגד, הוא הבין מה קורה, כמו הרבה אחרים, והוא התנגד ערכית. הוא מבין לגמרי שזה כולל ביקורת שיפוטית והוא לא מתרצה. בקיצור, כמו שהרבה פעמים עושים בדמגוגיה, לקחו רבע משפט שאולי לא היה משפט חכם, דרך אגב, ויכלו לנסח אותו יותר טוב, ובנו עליו מגדלים שכאילו שיקרו במליאת הכנסת ואף אחד לא ידע וכן הלאה. כולם ידעו שזה מאפשר לבית המשפט לפסול חוקים. כולם ידעו שזה חלק מהמשימה של הכנסת. לבנות חוקה, פרקים, פרקים, ולכן דיברו על שמירת דינים, ולכן הורידו את המילה שוויון ולכן שאלו שאלות במליאה ובוועדה ולכן כתבו בעיתונים וכן הלאה. והיתה לזה הסכמה מקיר לקיר בכנסת.

בהמשך של אותה ישיבה, דן מרידור, שר המשפטים מטעם הליכוד, עולה לנאום ומיקי איתן צועק לו: “אתה מכפיף את הכנסת לבית המשפט לבית המשפט העליון, זו לא דמוקרטיה” (זה מה שמיקי איתן חשב). אבל דן מרידור ענה לו: “רק מי שבעיניו דמוקרטיה היא שלטון הרוב ותו לא, חושב שזו לא דמוקרטיה. מי שמבין שדמוקרטיה, לפני בחירות ולפני שלטון הרוב, היא דאגה לאותן זכויות שגם הרוב לא יכול ליטול מהיחיד, ושהיא צריכה לאזן את הכוח של הרוב על ידי משטר של איזונים ובלמים, רק הוא מבין שאנחנו עוסקים היום בחוק שמבסס ומאשש את הדמוקרטיה בישראל ומאשש את האיזון בין הרשויות.” אומר את זה דן מרידור על במת הכנסת.

טענה נוספת אומרת שאהרון ברק קם בוקר אחד בשנת 1995 בפסק דין בנק המזרחי והחליט שהוא עושה מהפכה חוקתית. הטענה הזו היא טענה שקרית. אני רוצה לתת לכם עוד דוגמאות גם מה קרה בין 1992 לבין 1995.

שבועיים אחרי העברת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, פרופסור קלוד קליין פרסם מאמר שכותרתו: “המהפכה החוקתית השקטה”. אז למה מנכסים את זה לברק ומפילים את זה עליו? אם זה לא מספיק, אז ב-27.4.92, חודש וקצת אחרי העברת החוקים, דן מרידור, שר המשפטים של הליכוד, אומר בנאום בטקס השבעת שופטים אצל נשיא המדינה: “עתה נשא פירות המאבק שנוהל בשנים האחרונות” (הוא מתייחס למאבק של הליכוד ושל הימין) “לחקיקת זכויות היסוד של האדם בחוקי היסוד של המדינה. כך קיבלה הכנסת את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ואת חוק יסוד חופש העיסוק…זוהי מהפכה חוקתית של ממש. מעתה תהיינה זכויות אלה מוגנות אף נגד חקיקה שרירותית של הכנסת עצמה” (זאת אומרת תהיה ביקורת על הכנסת).

באוקטובר 1992 (עדיין אנחנו הרבה לפני 95′, השנה בה פסק אהרון ברק את פס”ד בנק המזרחי) גם אוריאל לין וגם פרופסור קלוד קליין פרסמו שניהם מאמרים במגזין משפטי ושניהם הסבירו שזה שאין בחוק כבוד האדם וחירותו סעיף שמציין את היכולת לבטל באמצעותו (באמצעות סעיף ספציפי) לא פוסל את העובדה שהוא מאפשר לבתי המשפט לתת ביקורת שיפוטית להעביר ביקורת שיפוטית ולפסול חוקים לאורו,
ושהוא עליון על חוקים רגילים.

שנה וקצת אחרי חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, עדיין לפני שנת 95′ במה שנקרא בפסק דין בנק המזרחי “המהפכה החוקתית”, נערכה הוועידה ה-93 הארצית של הליכוד ב-18 במאי, ובה הועברה ההחלטה של וועידת הליכוד שאמרה: “הליכוד יעשה להשלמת החוקה למדינת ישראל.” זאת אומרת לא אהרון ברק המציא שאנחנו עושים חוקה. “החוקה תבטיח את אופיה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי, מדינה חופשית ודמוקרטית, המקיימת שוויון לכל אזרחיה ולכל תושביה, ללא משוא פנים וללא אפליה. בימי ממשלת הליכוד החלה המהפכה החוקתית בישראל ונחקקו חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק. זכויות היסוד של האדם מוגנות עתה לא רק נגד עריצות השלטון, אלא גם נגד פגיעה לא הוגנת על ידי המחוקק.”

נניח שאני זורם עם החרטא שלא ידעו ולא הבינו ולא ראו בוועדות ולא ראו במליאה ולא קראו בעיתונים ולא קראו במגזינים ולא שמעו את הנאומים ולא השתתפו בדיונים. ב-1994, בכנסת ה-13 חוקקו מחדש את חוק יסוד חופש העיסוק בגלל עניינים שהיו עם בשר לא כשר, והוכנס תיקון גם בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. אם מישהו היה מפחד מביקורת שיפוטית ולא היה רוצה את זה, וזה לא היה רצון הכנסת, אז היתה לו הזדמנות, שנתיים אחרי הפעם הראשונה שחוקקו שני החוקים האלה ב-92′, לבטל אותם או לשנות אותם, אבל הכנסת בחרה לחוקק את חוק חופש העיסוק מחדש ולעדכן את כבוד האדם וחירותו בלי בעיה בכלל. עוד עדות לזה שכולם ידעו והכול היה בתמיכה מלאה של רוב גדול בכנסת. ב-9.3.94. בדיון על התיקון הזה אמר דדי צוקר בכנסת, שהוא היה אז היושב ראש של ועדת חוקה: “עכשיו, באופן מפורש מוסמך בית המשפט העליון בפועל, גם אם לא בכתוב, לבטל חוקים שאינם עולים בקנה אחד או שאינם הולמים את חוק יסוד חופש העיסוק”. אמר את זה ואנשים הצביעו בעד. חבר הכנסת דן מרידור (שכבר לא היה שר המשפטים) שיבח את ראש הממשלה ואת חברי סיעת ש”ס באותו דיון, וציין “לא חשוב מה הם אומרים על המערכת המשפטית, חשוב שהם נתנו לה היום סמכות לבטל חוקי הכנסת”.

בקיצור, מה אנחנו רואים כאן? לאורך כל הדרך משנת 48′ עד שנת 92′ ואחרי זה גם ב-93′ וב-94′ רואים את זה עוד פעם, מדינת ישראל חותרת לחוקה והיה ברור שהחוקה הזאת תבוא פרקים פרקים ואחר כך חתיכות חתיכות, כי הבינו שפרקים פרקים זה קשה. היה ברור שהיא תהיה ברוח מגילת העצמאות. לאורך כל הדרך היה ברור שהיא תבוא בצורה שבה חוקי יסוד יהוו סוג של חוקה מפורקת, בפרט אלו שהם ברוח מגילת העצמאות (לא החוקים הפרוצדורליים), והיה ברור שהכנסת תידרש לחוקק חוקים שמתאימים לאותם חוקי יסוד, ואם בלית ברירה היא פגעה בהם, זאת אומרת, אם הכנסת חוקקה חוק שלא עומד בקנה אחד עם חוקי היסוד האלה, אז בית המשפט יוכל להעביר עליה ביקורת שיפוטית. ובית המשפט יוכל לפסול.

אם תסתכלו על ההיסטוריה, העובדה שאין נוכחות מלאה בכנסת בחוקי היסוד רק מעידה על כך שיש לגביהם קונצנזוס והסכמה רחבה ולא שיש לגביהם קונפליקט ובעיה והם על חודו של קול, כי אז דווקא מביאים את כולם ודואגים שאף אחד לא יחסר, והמסקנה בקיצור היא ברורה – בתקופה הזו של הכנסות ה-12 וה-13 היה רוב גדול מאוד של חברי כנסת שהיה בעד המהלך הזה היה בעד המהפכה המשפטית, המהפכה החוקתית. מי שכינה אותה ‘מהפכה חוקתית’ אלו דן מרידור וזאב סגל וקלוד קליין ואמנון רובינשטיין ואחר כך בתשעים וחמש, גם אהרון ברק שארז את הכל לתיזה שלמה, אבל הכל היה שם. כל מי שהיה מעורב ברזי הדברים בתקופה הזו וחי היום גם אומר את זה. גם אוריאל לין אומר את זה וגם אמנון רובינשטיין אומר את זה, וגם דן מרידור אומר את זה, וגם אחרים. היחיד שלא אומר את זה, חיים רמון והוא לא היה בפרטים בכלל בתקופה הזו, ובגלל זה לא רואים אותו בפרוטוקולים ולא רואים אותו באף מקום. אוריאל לין אפילו כתב בספר שלו: “הטענה השטחית המועלית מדי פעם, כאילו חברי הכנסת לא היו מודעים למשמעות החוקתית של שני חוקי היסוד המהפכניים, יש בה לא רק משום עלבון לכנסת, אלא התעלמות מהעובדות ומן האמת. ידענו גם ידענו שאנו משנים את חוקי המשחק. לא היה דיון אחד שבו לא הובהר שאנחנו מעניקים לבתי המשפט את סמכות הביקורת השיפוטית על מנת להגן על זכויות היסוד של הפרט, ובמילים פשוטות מעניקים לבית המשפט את ההרשאה לבטל חוקים שיפגעו בזכויות אלה.”

מי שהיה הרוח החיה של הדבר הזה לאורך כל השנים, בכל השנים מקום המדינה, היו מנחם בגין וחיים כהן, ובנימין הלוי וקלינגהופר ודן מרידור וארידור ואוריאל לין – תמיד, תמיד, תמיד אנשי ימין. זאב ז’בוטינסקי, האב הרוחני של הימין הליבראלי כתב עוד ב-1938: “דעה מוטעית היא שממשלה נשענת על רוב היא ממשלה דמוקרטית.” כך הוא כתב. “דמוקרטיה פירושה חופש. גם שלטון הנתמך על ידי רוב יכול לשלול את החופש במדינה היהודית. יהיה צורך להגיע לצורת משטר אשר “בו המיעוט לא יהיה חסר הגנה.” בגין אפילו הגדיל לעשות והכניס לחוקה של תנועת חירות, התנועה שהיא מולידתו של הליכוד, סעיף – סעיף 3 בחוקת חירות, שקובע שהשקפת העולם של תנועת החירות מבוססת על חירות היחיד. זה היה בשיא האג’נדה שלהם על חירות היחיד, צדק חברתי ועליונות המשפט.

הטענה הכי חשובה, טענת הליבה שעל בסיסה רוטמן ולוין ובקשי וכל יוזמי הרפורמה, כולם מבססים את הרצון שלהם על הרצון “להחזיר עטרה ליושנה” ולתקן דברים – הם קובעים שבית המשפט זלג ואנחנו מחזירים אותו לגודל שלו הטבעי וכן הלאה וכן הלאה וכן הלאה. הטענה הזו היא שקרית מהיסוד, מהיסוד. תעצרו רגע, ותבינו את זה. זה שקר, זה קשקוש במיץ עגבניות. מוכרים לכם פה לוקשים.

אם טענת הליבה של תומכי הרפורמה הזאת היא שקר אחד גדול, זה לא חשוד? זה לא מעלה לכם סימני שאלה? זה לא מעלה נורות אזהרה?

מה הם מנסים לעשות? לא דברים טובים. החבר’ה האלה לא רוצים לתקן. הם זוממים דברים אחרים לגמרי שיעזרו לשלטון נתניהו להמשך לנצח, למשיחיסטים, לדרדר את המדינה, לעשות סיפוחים ולפגוע בערבים, ולבודד את ישראל בעולם ולמושחתים להשחית את המדינה ולחרדים לא להתגייס רק דברים שלא יעזרו לכם ולי. לא רפורמה לתיקון מערכת המשפט ולא נעליים.

תתעוררו כבר, הנה כל האמת בפנים.

תתעוררו!