דוקטורנט בבית ספר "פורטר" לסביבה באוניברסיטת תל אביב, בנושא חסמים פסיכולוגיים כלפי התמודדות עם משבר האקלים וויזואליזציה של האקלים.
פורסם בתאריך: 27/02/2021
רחובות ריקים, חנויות סגורות במשך חודשים, אנשים מסוגרים בבתים, אוכלוסייה מבוגרת ובעלי מחלות רקע בסכנת חיים. נשמע מוכר מדי.
לא מדובר בגל נוסף של קורונה, אלא בתחזית של המציאות הקבועה בערי החוף של ישראל במשך חודשי הקיץ, החל מעוד עשורים ספורים, על פי תוכנית ההיערכות של עיריית תל אביב למשבר האקלים, ותחזיות ה-IPCC, הגוף האחראי מטעם האו”ם על מחקר אקלימי. תחזית זו נכונה לתסריט שבו לא נפעל באופן דרמטי ומיידי אל מול משבר האקלים.
יש לא מעט קווי דמיון בין משבר הקורונה לבין משבר האקלים. שניהם משברים גלובליים, רב מערכתיים המשפיעים כמעט על כל תחומי החיים. שניהם גם תוצרים של הוצאת המערכות האקולוגיות הטבעיות מאיזון כתוצאה מפעילות האדם.
אולם גם ביום הטוב ביותר, משבר הקורונה הוא טיול בפארק אל מול משבר האקלים. משבר הקורונה אינו מתקרב לקנה המידה של משבר האקלים. הקורונה מסוכנת וכואבת, אך היא לא תוביל לכך שבחלקים נרחבים מכדור הארץ לא יתאפשרו חיים אנושיים, תוך עשורים בודדים. היא לא תביא למיליוני פליטי האקלים שכבר החלו לנדוד, להפוך למאות מיליונים. היא לא תהפוך את האזור שבו אנו חיים למדבר לוהט, ותגביר את חוסר היציבות הפוליטית במזרח התיכון. אנחנו עדים לכך שבכל שנה נשברים שיאי הטמפרטורה, כך הייתה 2020 השנה החמה בהיסטוריה. אנחנו מרגישים את הקיץ הארוך והמתחמם, ואת החורף הקצר והנעים (מדי) עם פרקי גשם בודדים וחזקים (מדי).
הדחיפות הראויה בהתמודדות עם משבר הקורונה מאפשרת להבחין בפער הדרמטי בהתמודדות שלנו מול שני המשברים. משבר האקלים אינו איום חדש או לא מוכר. מדעני האקלים מזהירים מזה שלושה עשורים על כך שעליית ריכוז גזי החממה באטמוספרה, כתוצאה מפעילות האדם, תביא לשינוי האקלים אשר מאפשר לנו חיים. זהו איום קיומי שהחל להתממש בדיוק על פי התחזיות. המדענים הללו הם “משרד הבריאות” של האקלים.
האם אנחנו קשובים להם באותו אופן שבו אנחנו מקבלים את ההנחיות של משרד הבריאות בהתמודדות מול הקורונה? האם ראש הממשלה או שר הבריאות מתייחסים למשבר האקלים ברצינות הראויה? האם ראשי הערים המאיימים על עובדיהם להתחסן, מפנים תקציבים על מנת להיערך לשינוי האקלים ולהציל את תושביהם מאיומים כמו גלי חום, הצפות ושריפות? ובכן, זה לא קרה עד עכשיו. ישראל היא בין המדינות האחרונות בעולם המערבי שאינה מקדמת מדיניות להתמודדות עם משבר האקלים. אבל היי, אנחנו מובילים את העולם בהתחסנות לקורונה.
הקמפיין שמוביל את מהלך החיסונים הוא “חוזרים לחיים”. כולנו רוצים לחזור לחיים, לקבל בחזרה את החופש שלנו, לפגוש את החברים ובני המשפחה, לטייל, לנשום. במיוחד בישראל, שבה ניהול המשבר בתקופה של חוסר יציבות פוליטית גרם לתמותה גבוהה, למשבר כלכלי עמוק ולכך שהילדים שלנו הם שיאני העולם בלימודים מהבית.
אולם האם עצרנו לשאול לאיזה אורח חיים אנחנו שואפים לחזור? מה עומד מאחורי המוטיבציה להיחלם בחירוף נפש כנגד כל כופר לא מחוסן, שחושב בטעות שיש לו זכות להחליט לגבי גופו? תנו לנו דרכון ירוק שיאפשר לחזור לקניונים ולנתב”ג, על הדרך נזרום עם ניסוי פולשני, כחלק מקמפיין בחירות של ראש ממשלה אשר גורר את ישראל מתוך אינטרס אישי למערכת בחירות אחת אחרי השנייה.
נראה שאנחנו מוכנים לעשות הכל על מנת לחזור בדיוק לאותה נקודה שבה הדברים החלו להשתבש בישראל, אי שם במרץ 2020. החיסון מחזיר לנו את אשליית השליטה, השליטה על החיים שלנו, וגם השליטה על הטבע. לרגע קצר, וירוס טורדני הצליח לערער את הביטחון העצמי של האנושות בכך שאנחנו שולטים כאן, לנצח. בתחילת משבר הקורונה נשמעו אמירות כמו “הטבע נתן לנו סטירה”. אולם נראה שהתחושה הזו חלפה. החיסון יפתור הכל, אפשר למסגר את המזרק ולשים אותו במשרד.
אחת הסיבות לכך שאנחנו לא מצליחים להתמודד בזמן עם שינוי האקלים היא האשליה הזו, ה”אופטימיזם הטכנולוגי”. אולם העובדה היא שמשבר האקלים כבר החל, והטכנולוגיה לא הצילה אותנו. משבר האקלים כאן כדי להישאר, גם אם נבצע צעדים דרמטיים הם יצליחו רק למתן את ההשפעות שלו. גם הקורונה לא תיעלם, על אף החיסון. מוטציות ימשיכו להיווצר, ועוד לא פגשנו את כל הוירוסים שהסתתרו עד היום באזורי הטבע שאליהם אנחנו פולשים, והפצתם קשורה כנראה גם לשינוי האקלים. לא הייתה ולא תהיה לאדם שליטה על הסביבה, הגיע הזמן להשתחרר מן האשליה המסוכנת הזו.
עם זאת, ראוי להתגאות במדע ובאנושות שהצליחה תוך פרק זמן פנומינלי לפתח חיסון. זהו כלי נוסף ומהותי להתמודדות עם משבר הקורונה. בדומה לקורונה, גם בהתמודדות עם משבר האקלים צריך לרכז מאמץ ולהשקיע את המשאבים הנדרשים על מנת להגיע לפריצות דרך נוספות בתחום האנרגיה המתחדשת ואגירת אנרגיה, כאן הדחיפות אף גדולה יותר, והאיום גדול בהרבה. זה הזמן להשקיע את כל מה שיש לנו.
אולם כבר היום קיימת טכנולוגיה אשר מאפשרת מעבר למשק ללא פחמן, אם רק נבחר במסלול זה. מעבר כזה דורש מאיתנו לגלות אחריות בנוגע לצריכה, ודורש מן הממשלה לפעול באופן נחוש להפסקת השימוש באנרגיות מזהמות. האם אנחנו מוכנים לפעול באחריות? האם אלה הדורשים דרכון ירוק מוכנים לכלול בו גם הגבלה לטיסה אחת בשנה? או שהאחריות הקולקטיבית נעצרת בדרישה לחיסון?
לא, אין מקום לפעול באופן המחייב אנשים לטוס פחות, כפי שאין לחייב קבלת חיסון על מנת לטוס. שני הדברים צריכים להיעשות מתוך דיאלוג, כפי שמקובל בחברה דמוקרטית. כדאי לנו ללמוד מן התקופה הקשה שעברנו, שהאנושות וגם אנחנו שרדנו גם כאשר לא היו טיסות במשך שנה, שאפשר ואולי אפילו כיף לעבוד לעיתים מהבית, לחזור לטבע ולסביבה הקרובה אלינו, להוריד את הרגל מהגז. אם המודל שאליו נחזור יהיה מבוסס על היפר צרכנות, כפי שמסתמן, הרי שלא למדנו דבר.
ישנה בישראל דרישה רחבה לחיסון קולקטיבי מתוך “אחריות”, אך נראה שזו תוביל אותנו להמשך אורח חיים חסר אחריות כלפי הסביבה, והעתיד שלנו ושל הילדים שלנו. אולי החיסון האמיתי הוא צניעות, הכרה בכך שלא ניתן להמשיך עוד להתנהג כמו שליטים המנותקים מסביבתם. אחרת הסטירה הבאה שנקבל מהטבע תהיה הרבה יותר חזקה וכואבת.
מקור: צור משעל, פורסם ב-ynet
שתפו ברשתות החברתיות:
קבל התראה מזדמנת לתיבת הדוא”ל
