האם מס פחמן יציל אותנו מההתחממות הגלובלית?

תג מחיר לפליטות פחמן

“כסף מגלגל את העולם”, שרה לייזה מינלי בסרט המפורסם קברט, בפרפרזה על המשפט של המחזאי הרומי, פובליליוס סירוס, שכתב כי “הכסף בלבד מניע את העולם”. רובנו לועגים לא פעם לתפיסה הקפיטליסטית הזו, ואוהבים לצייר את עצמנו כאנשים קצת יותר מוסריים ומתורבתים. אך בו בזמן כולנו לוקחים חלק, כמעט בכל רגע, במעגל הכלכלי שמניע את העולם, ועיקרו: צריכה שמובילה לצמיחה וחוזר חלילה. נכון, לפעמים הדברים, כביכול, לא תלויים בנו: האפשרויות מסוימות, יש לחץ חברתי ואפילו ההרגל. אבל אם רוצים לקדם פתרון למשבר האקלים ולהוביל להפחתת פליטות גזי חממה, חייבים לקחת בחשבון, תרתי משמע, את כוחות השוק, ולתת לגזי החממה שנפלטים בהפקה של משאבים, בייצור של מוצרים ושירותים ובשימוש בכל אלה, תג מחיר.

כיום, מרבית הצעדים להפחתת פליטות גזי חממה, קשורים במדיניות וברגולציה, אם על ידי קביעת יעדים להפחתה, מעבר מדלקים מבוססי פחמן לאנרגיות מתחדשות או התייעלות אנרגטית במבנים ובתעשייה. בנוסף, מדינות שונות ותעשיות שונות משקיעות במימון, בסבסוד או בתמרוץ של מעבר לאנרגיה מתחדשת או של פרויקטים של התייעלות אנרגטית, כמו גם במחקר ופיתוח של טכנולוגיות להפחתת פליטות או לקיבוע גזי חממה. אולם לכולם ברור, שעל מנת להתמודד עם משבר האקלים ועם האתגר העצום שמציבים יעדי ההפחתה בהסכם האקלים בפריז, צריך לבצע גם צעדים כלכליים גלובליים.

אחד הכלים הכלכליים המיושמים כיום להפחתת פליטות הוא סחר בפליטות. על פי כלי זה, לכל חברה יש מכסה של פליטות שהיא יכולה לפלוט בשנה, ובהתאם הרשאות לפליטות, כאשר אם היא פולטת פחות פליטות מהמכסה היא יכולה למכור את הפליטות העודפות לחברה אחרת, שפולטת מעבר למכסה שלה. סחר בפליטות מתקיים גם בין מדינות, בהתאם ליעדי הפליטה שלהן. המטרה היא שכל חברה או מדינה תתכנס למכסה שהוקצבה לה, אך גם תפחית משנה לשנה את המכסה, ובכך יפחתו הפליטות הגלובליות. בהתאם לכך, כיום, העלות של טון גזי חממה במסחר באיחוד האירופי עומדת על 25 יורו.

אולם, מעבר להתחייבויות של מדינות וחברות, ברור כי תג המחיר על פליטות גזי חממה חייב להיות מושת גם על הציבור הרחב. המטרה המרכזית היא להעביר את האחריות ואת הנטל על הנזקים למי שאחראי לו. אחד הכלים הכלכליים המדוברים ביותר בהקשר זה הוא מס פחמן. מס זה מבקש להוסיף את המחיר של ההשפעה השלילית של פליטות גזי החממה למחיר השימוש בדלקים המאובנים, וכיוצא בזה למחיר האנרגיה ומוצרי הצריכה השונים. מדובר למעשה במס על ההחצנות, דהיינו ההשפעות החיצוניות של השימוש בדלקים המאובנים ופליטות גזי החממה כתוצאה משריפת הדלקים, למשל ההשפעה על הידלדלות המגוון הביולוגי ועל בריאות הציבור או על אסונות טבע והשפעתן על תשתיות.

החלשים ייפגעו

אבל השימוש במס פחמן גם מעלה לא מעט אתגרים, ובעיקר שאלות חברתיות בנוגע לפערים חברתיים והרחבתם. הטענה העיקרית היא שלא זאת בלבד שהשכבות החלשות הן הנפגעות הראשונות והעיקריות משינויי האקלים, אם מפגיעה בתשתיות ואם מפגיעה בבריאות, הרי שהטלת מס מכל סוג, תמיד פוגעת בשכבות החלשות, שכוח הקנייה שלהם גם כך נמוך יותר. כמו במקרים רבים, האבסורד הוא אף גבוה יותר, כיוון שככל שהרמה הכלכלית גבוהה יותר, צריכת המשאבים והמוצרים גבוהות יותר, ולכן דווקא העניים והחלשים התורמים פחות להתחממות הגלובלית יפגעו יותר בניסיון להפחית אותה.

קיימות גם שאלות פרקטיות ועקרוניות, ובעיקר: כיצד לחשב את תג המחיר? כאשר כיום, לדוגמה, המס באוסטרליה עומד על כ-10 דולר לטון, בארה”ב בין 15 דולר לטון בקליפורניה ל-20 דולר במדינות אחרות, ובקנדה 35 דולר לטון. שאלה נוספת היא: האם להחשיב את הפליטות ובהתאם את המס על המדינה המייצרת מוצרים, שבה נפלטות הפליטות בפועל, או על המדינה שבה המוצרים נצרכים? שאלות אלה רלוונטית מאוד כיוון שההשפעה של פליטות גזי החממה היא גלובלית. 

פרופסור וויליאם נורדהאוס, זוכה פרס נובל לכלכלה לשנת 2018, על מחקריו בנושא המחיר הכלכלי של שינויי האקלים, הוא אחד התומכים המובילים בעולם בצורך להטיל מס פחמן. נורדהאוס הציע מודלים שונים לתמחור ההשפעות של הפליטות, וטען, בין היתר, כי כדי שהמס יהיה כלי אפקטיבי להפחתת פליטות הוא חייב להיות גלובלי.

המהפכה התעשייתית, שהחלה עם השימוש בפחם להנעת מנוע קיטור, סימנה את העידן הפוסילי בו אנו חיים. הטכנולוגיות השונות שהתפתחו מאז, מבוססות רובן ככולן על דלקים פוסיליים או חשמל המיוצר מדלקים אלה. אמנם פעולות להפחתת פליטות של יחידים או של קבוצות ואפילו של מדינות שונות חשובות עד מאוד, אך מבלי לתת לפליטות גזי החממה תג מחיר, יהיה קשה מאוד להפחית אותן. כבר כיום יש יוזמות לתמחור פחמן ב-57 מדינות: 28 מערכות של סחר בפליטות ברמה לאומית או אזורית, ו-29 מערכות של מס פחמן. מערכות אלה מתמודדות עם כ-20% מפליטות גזי החממה הגלובליות. אבל בסופו של דבר לא תהיה ברירה, וכל אחת ואחד מאיתנו יצטרכו לשלם את המחיר, עכשיו או אחר כך, כשאולי יהיה מאוחר מדי.