מדוע אנחנו דוהרים בעינים פקוחות לאסונות אקלימיים וסביבתיים

כן, לפערים הגדולים בין שמאל לימין, בין מחנה ביבי למחנה אנטי־ביבי ובין האלפיון העליון לשאר הציבור יש לרוב מדעני החברה הסברים לא רעים. לעומת זאת, את הדהרה הקולקטיבית של האנושות להשמדה השישית של רוב החיים על כדור הארץ כתוצאה משינוי האקלים וההרס השיטתי של הסביבה קשה יותר להסביר.

גדול מדי? מופשט מדי? רחוק מדי? מה יש במשבר האקלים שמאפשר הכחשה או התעלמות קולקטיבית כה עמוקה של מיליארדי אנשים, ובהם רוב מקבלי ההחלטות?

הקונצנזוס המדעי, שלפיו אנחנו דוהרים למשבר אקלים, התגבש לפני עשורים רבים, אבל התחזק מאוד בשנים האחרונות. ההכנות לקראת ועידת האקלים בגלזגו, שנערכה באוקטובר שעבר, נטעו בכל מי שמתעניין תקוות שהגיע סוף־סוף רגע האמת, אבל המחויבות הרפה שהובעה בוועידה, שבה השתתפו רוב מדינות העולם, לצמצום הנדרש בפליטות הפחמן הדו־חמצני רק חידדה את הפער הבלתי נתפש שתיאר אלוף בן: אנחנו לא רוצים להסתכל לאופק, לא רוצים להאמין שאנחנו אכן דוהרים אל משבר שרוב המדענים סבורים שיתחיל לשנות את חיינו בדור הנוכחי, ולא עוד 50 או 100 שנה. יש לנו 10 שנים לקבל את ההחלטות הפוליטיות והכלכליות הקשות, כדי למנוע בשלב הראשון אסונות סביבתיים בנקודות החולשה בכדור הארץ, אי־יציבות פוליטית וחברתית מסוכנת בשלב השני ולבסוף אסונות שימוטטו את המערכות הציבוריות, שרובנו לוקחים כבר שלושה דורות כמובנות מאליהן.

אחת התשובות לחידה הזאת היא להזכיר לעצמנו מהם המוסדות המתווכים לציבור את המציאות — קובעים את סדר היום, מבארים את המציאות ומסייעים לגבש הסכמות לגביה: העיתונות הממוסדת והרשתות החברתיות.

אלא שהעיתונות ברובה מאורגנת כעסקים למטרות רווח, המגיבים בעיקר לתמריצי שוק, ולכן יש סיבה טובה לחשוד שאנחנו עדים לכשל שוק נוסף: אי אפשר למקסם הכנסות, רווחים או נתחי שוק מעיסוק מתמשך, תכוף ונדרש בהעלאת מודעות הציבור לנושא ויצירת אלקטורט מיודע, שידרוש מהפוליטיקאים לפעול עכשיו.

גרועות שבעתיים הן הרשתות האנטי־חברתיות, כלומר פייסבוק. המודל העסקי שלהן, כפי שהוכח בשנים האחרונות, מנוגד לחלוטין לסוג ההתנהגות שאנחנו רוצים לראות: הרשתות ממקסמות הכנסות, נתח שוק ורווחים מקיטוב, משנאה, מסנסציות ומשקרים. מחקרים חיצוניים והדלפות מתוך החברה מעלים שלפייסבוק יש תרומה משמעותית להפצת תיאוריות המכחישות את העובדות לגבי שינוי האקלים, ובניגוד להכרזות של החברה שהיא מחויבת להילחם בשקרים — היא לא השקיעה בעשור האחרון את המשאבים הנדרשים כדי למנוע את הפצתם.

למרות התרומה העצומה של הרשתות החברתיות לדיסאינפורמציה, לקיטוב ולחוסר יציבות פוליטית, לא כדאי למהר ולסמן אותן כסיבה העיקרית לפער הבלתי נתפש בין דחיפות הנושא ולהיעדר המודעות והעניין של הפוליטיקאים להתמודד איתה. רוב האשם הוא עדיין בעיתונות, זאת שיש לה השפעה עצומה על סדר היום ועל ייצור המידע ב–300 השנים האחרונות.

פוקס ניוז, הרשת המשפיעה ביותר בארה״ב, היא הדוגמה הקיצונית: פוקס, יחד עם כלי תקשורת אחרים בשליטת רופרט מרדוק, איל העיתונות החזק בעולם, סייעו במשך יותר מעשור להפיץ תיאוריות מפוקפקות המטילות ספק במדע האקלים. כוכבי הרשת הפופולריים, שמשפיעים ישירות על חברי הקונגרס במפלגה הרפובליקאית, מתייחסים למדע בנושא כשטיפת מוח או כמזימה פוליטית של השמאל.

ג׳סי שפירו, כלכלן מאוניברסיטת בראון, הציג לפני כמה שנים מודל מעניין שמנסה להסביר את הפער העצום בין ההכרה של הציבור האמריקאי והאירופי במדע האקלים: מדוע הרוב המכריע של האזרחים באירופה מאמינים למדענים, בשעה שבעולם ״החדש״ שמעבר לאוקיינוס שיעור עצום מהציבור עדיין חושב שאין התחממות, או שהיא לא מעשה ידי אדם וממילא אינה סכנה של ממש בעתיד הנראה לאין.

שפירו סבור שהדבר נעוץ בתרבויות השונות של העיתונות האמריקאית והאירופית. בעוד שהעיתונאים באירופה לא חוששים לקחת עמדות ולהציג את תפישת המציאות שלהם, בארה״ב היתה הנורמה ברוב חלקי העיתונות במשך שנים ארוכות “אובייקטיביות״, כלומר לכל סוגיה יש “שני צדדים״. אם מכינים כתבה על סיגריות מסרטנות, מביאים את תגובת חברות הסיגריות שיסבירו שההוכחות המדעיות לא ברורות, ואם מכינים כתבה על שינוי אקלים, חייבים להביא את עמדת המדענים שעובדים עבור חברות הנפט והגז הטבעי, שיסבירו ששינוי האקלים הוא טבעי ומחזורי, ואינו מעשה ידי אדם.

במודל של שפירו, העיתונאים האמריקאים, שחרדים למוניטין האישי שלהם, לא רוצים להיראות מוטים, ולכן תמיד יעדיפו לחפש ״שני צדדים״ ולהציג אותם. הרי עדיף להיות ״אובייקטיבי״.

המאבק למשבר האקלים טמון בפוליטיקה ולא בטכנולוגיה: פוליטיקאים שיכירו בכך שכדור הארץ מציב לנו גבולות ברורים בכל תחום לגבי מה שאנחנו יכולים לעשות 

אבל האובייקטיביות הזאת לא רק גרמה לנזקים, כמו בנושא שינוי האקלים: היא גם איבדה לחלוטין את הרלוונטיות שלה בשנים האחרונות בעידן הרשתות החברתיות, שבהן אמון הציבור בעיתונות ובכל המוסדות הדמוקרטיים התחיל לרדת במהירות, והאלגוריתמים מזינים כל אדם בסוג המידע שהוא רוצה לקבל — מידע שמאשרר את דעותיו הקדומות או מידע מסית ומרגיז שנועד למכר אותו לצריכה נוספת של תוכן.

האדישות היחסית למשבר האקלים, גם בקרב האליטות בפוליטיקה, בתקשורת, בעולם העסקים ובאקדמיה, קשורה לאחד הסיפורים הגדולים ביותר של השנים האחרונות ובמידה רבה של המאה האחרונה: האמונה שאת רוב הבעיות שניצבות בפנינו אנחנו יכולים לפתור באמצעות הטכנולוגיה. אנחנו יכולים להמשיך לצרוך אנרגיה בכמויות הולכות וגדלות, כי בקרוב נוכל לעשות זאת בצורה נקייה לחלוטין; אנחנו יכולים להגדיל את הצריכה בלי הפסקה; אנחנו יכולים להמשיך לייצר חומרים וכימיקלים חדשים ויציבים, שאינם מתפרקים, כי נוכל לשלוט בהם; אנחנו מסוגלים להמשיך להרוס את כדור הארץ במהירות עצומה, כי יהיו לנו כלים טכנולוגיים לשקם כל דבר שהרסנו.

זה סיפור מושך, בעיקר כשמסתובבים בינינו אלפי יזמים, מנכ״לים ומדענים שמספרים לנו כל יום על הפיתוחים המדהימים שלהם בתחום האקלים, הסביבה, האנרגיה, המזון והרפואה. הרעיון פשוט: אנחנו עומדים בפני התפתחויות כה דרמטיות במדע ובטכנולוגיה, אז אין סיבה לחשוב שלא נמצא פתרונות להרס כדור הארץ.

ובכן, יש סיבות רבות לחשוב שהטכנולוגיה לא תציל אותנו. ראשית, ההתפתחות המהירה של הטכנולוגיה היא המאפשרת את הגידול הדרמטי בייצור האנרגיה והצריכה בעשורים האחרונים. הטכנולוגיה והגלובליזציה הן מנועים אדירים להגדלת הפעילות הכלכלית ההרסנית. הדרך שבה אנחנו מודדים ומגדירים צמיחה מתעלמת לחלוטין מהרס הסביבה ומפליטת גזי חממה. ככל שמנגנון השוק מצליח יותר, הוא גם מקרב במהירות אותנו לאסונות אקלימיים.

הסיבה השנייה היא שהטבע הוא מערכת הרבה יותר מורכבת ממה שהמדע מבין: המדענים רחוקים מאוד מלהבין מה עוללנו לכדור הארץ בעשורים האחרונים, כיצד אנחנו מפוררים את המערכות האקולוגיות המורכבות, מחסלים משאבי טבע חיוניים ביד אחת ומייצרים רעלים חדשים ביד שנייה. אנחנו לא מבינים את כל המורכבות, אבל המדענים יודעים מה הכיוון שאליו אנחנו דוהרים. אסון.

לא רק שאנחנו מעלים במהירות מטורפת את ריכוזי גזי החממה באטמוספירה, אנחנו גם מפזרים פצצות מתקתקות בסביבת החיים שלנו בדמות תרכובות יציבות מעשי ידינו, המצטברות בים, ביבשה, בבעלי החיים ובגופנו. במקביל, כמכה סופית ומוחלטת, אנחנו גם מכחידים את המינים שמקיימים אותנו ופוגעים פיזית בחלקי הטבע שמספקים שירותים אקולוגיים חיוניים לקיום. אנחנו מפוררים את שכבת החיים הדקיקה שפרוסה על פני כדור הארץ.

הסיבה השלישית היא אולי החשובה מכולן: הטכנולוגיה והמדע נמצאים בידיים של אנשי טכנולוגיה ומדענים שרובם עובדים בארגונים למטרות רווח. בחלק מהזמן האינטרסים שלהם חופפים את האינטרסים של הציבור ושל עתיד כדור הארץ, אבל במקרים רבים הם מנוגדים. הניסיון עם חלק לא מבוטל מחברות הענק מלמד שכאשר הן צריכות לאזן בין האינטרסים של הציבור לבין השורה התחתונה שלהן — הן לא יהססו לבחור באינטרס העצמי, תוך כדי הטעיה של הציבור, ולפעמים גם תוך שכנוע עצמי עמוק, שכל מה שהן עושות הגדרתית הוא בסופו של דבר חיובי: הרי אנחנו מקדמים את המדע ואת הצמיחה, או יוצרים מקומות עבודה.

לכן, המאבק למשבר האקלים טמון בפוליטיקה ולא בטכנולוגיה: פוליטיקאים שיקבלו החלטות על שינוי מבני של כללי המשחק והתמריצים בעולם הכלכלי. פוליטיקאים שיכירו בכך שכדור הארץ מציב לנו “גבולות פלנטריים״ חשובים בכל תחום לגבי מה שאנחנו יכולים לעשות. שהאדם לא צריך רק ״לשמור״ על הסביבה — האדם, הסביבה והטבע חד הם, ומתקרב במהירות עצומה הרגע שבו הסביבה החדשה בכדור הארץ לא תאפשר יותר לנו את החיים שלקחנו כמובנים מאליהם ב–10,000 השנים האחרונות.

אבל איך יתקבלו ההחלטות הקשות האלה? הן דורשות פעולה משותפת בינלאומית, וככל שאנחנו מתרחקים ממלחמת העולם השנייה, כך שיתוף הפעולה הבינלאומי הולך ונחלש. הפלישה של רוסיה לאוקראינה היא תזכורת נוספת לחולשה המבנית של מנגנוני התיאום הבינלאומיים, שהואצה בשנים האחרונות. התוצאה שלהן תהיה שינוי דרמטי בהתנהגות של המגזר העסקי והפיננסי. תוכנית אמיתית להצלחת כדור הארץ, שאינה גרין ווש תאגידי, תדרוש שינוי דרמטי בהתנהגות ובהתארגנות של המגזר העסקי והפיננסי, בעיקר החלשת הכוח הפוליטי שלו. אבל הניסיון של 50 השנים האחרונות מעלה שהשחקנים האלה יודעים לייצר התנגדות משמעותית לכל ניסיון לרסן אותם או לפגוע בכוחם היחסי.

זהו אתגר אדיר של המוסדות הדמוקרטיים בכל מדינה ובכל יבשת: לייצר הסכמות לגבי תמונת המציאות ולהציג תוכניות שינוי לתוואי שבו אנחנו צועדים. וכל זה נדרש בעידן שבו האמון באותם המוסדות נמצא בקריסה, ובכל מדינה יש בעלי כוח, שעבורם החלשה של המוסדות הדמוקרטיים היא הזדמנות להגדיל עוד יותר את כוחם ולצבור עוד כמה מיליארדי דולרים, שאותם הם ישקיעו בין השאר במסעות שכנוע שאין לנו מה לחשוש — הטכנולוגיה והשוק יפתרו את הכל. תסמכו עלינו: אנחנו יודעים להקצות הון ולייצר ערך למשקיעים — אז אנחנו גם אלה שיודעים למנוע את ההכחדה השישית של רוב היצורים החיים על פני כדור הארץ.

זה הזמן להגיד להם תודה רבה, ולבקש מהם בתקיפות לעבור למושב האחורי. יש להם תפקיד חשוב במניעת האסונות המתקרבים, אבל ההגה צריך להיות בידיים של מוסדות דמוקרטיים שלא מתרכזים רק בהגדלת התוצר המקומי הגולמי, בפיתוחים טכנולוגיים או בייצור ערך לבעלי המניות, אלא ממוקדים כמו קרן לייזר על תוכנית למניעת האסון האקולוגי הקרוב, שעלול להשמיד את רוב היצורים החיים על פני כדור הארץ.