בועת פחמן בשווי 22 טריליון דולר - פליטות פוטנציאליות במשקל 2,795 גיגה טון CO2 ממאגרים פוסיליים ידועים | אינפוגרפיקה לפי נתוני שנת 2009 | מקור: Think Progress

יצוא הגז יפגע באזרחי ישראל ויחריף את משבר האקלים

תמונה של ערן שחורי

ערן שחורי

פעיל בנושאי סביבה ומשבר האקלים. מתנדב בארגון 'Climate Reality Project' שהקים אל גור.

פורסם בתאריך: 18/12/2021

מה מתכוונת לעשות שרת האנרגיה קארין אלהרר בקשר לגז הפוסילי ולאנרגיות המתחדשות?

פוסט של קארין אלהרר בפייסבוק, 15/12/2021

כדי להבטיח ששנת 2022 תהיה שנת האנרגיות המתחדשות, הגז הטבעי יחכה.

מאז נכנסתי לתפקיד קידמתי יום יום ייצור אנרגיות מתחדשות. גם במקומות בהם לא רואים – בישיבות דו שבועיות עם כל גורמי המקצוע הרלוונטיים, בהן אנו מגרדים קילו וואט לקילו וואט של חיבורי מתקנים. דיונים שהביאו להכפלת החיבורים מאז נכנסתי לתפקיד בחודש יוני.

אבל דיונים לא יספיקו כדי לעשות את השינוי האדיר הזה. כדי להבטיח ששנת 2022 תהיה שנת האנרגיות המתחדשות, הגז הטבעי יחכה.

בשנה הקרובה נתמקד בעתיד, בחשמל הירוק, בהתייעלות האנרגטית ובאנרגיות המתחדשות ובזמן שנעשה את זה נשים בצד את העיסוק בהרחבת פיתוח הגז הטבעי, שהוא, כידוע, דלק מעבר. בשנה הקרובה משרד האנרגיה לא יאמץ את מסקנות דו”ח בחינת מדיניות הגז הטבעי ולא יצא להליך הרביעי למתן רישיונות לחיפושי גז טבעי.

את השנה הקרובה ננצל לשורה של מהלכים שיקדמו את המעבר לאנרגיות מתחדשות. נקים אגף אנרגיות מתחדשות במשרד שיקבל את מירב הקשב והמשאבים, נקדם את התכנית הלאומית להתייעלות באנרגיה שאושרה בממשלה לאחרונה בעלות של כמיליארד שקלים, נשקיע במחקר ופיתוח, נקצה מענקים לקידום אנרגיה נקייה ופיתוחים טכנולוגיים משמעותיים ונסיר חסמים העומדים בפני יזמים.

העתיד הוא מתחדשות. והעתיד הזה מתחיל עכשיו.

קישור לפוסט בפייסבוק

קישור לציוץ בטוויטר

הבהרה של קארין אלהרר, 17/12/2021

יש הרבה מאוד מידע שגוי, חלקי וחסר בעניין ההחלטה שלי בנושא רישיונות חיפוש הגז. להלן העובדות והסיבות להחלטה שקיבלתי.

1. במאגרים הקיימים יש מספיק גז לישראל ולייצוא לשכנינו בעשרות השנים הקרובות.

2. לא יהיה שינוי ברשיונות חיפוש שכבר נתנו, מה שאומר שבשנה הקרובה יהיו לפחות שני קידוחים חדשים.

3. בשנה הקרובה מאגר כריש תנין יתחיל לפעול.

לאור העובדות האלה אין סיבה לתת השנה עוד רשיונות חדשים נוספים.

הדרך הנכונה והמאוזנת היא לדאוג ליציבות האנרגטית של ישראל ובאותו הזמן לפתח את יכולות ייצור האנרגיות המתחדשות והירוקות כפי שעושים בכל העולם.

משבר האקלים כאן. האחריות שלנו זה לא רק לדאוג להווה אלא גם לעתיד.

קישור לפוסט בפייסבוק

קישור לציוץ בטוויטר

על ממשלת ישראל "להחליף דיסקט" ולפעול למניעת יצוא גז

מה שחשוב כרגע לעשות זה לפעול למניעת יצוא גז, ולהשאיר את הגז לשימושה של ישראל כיוון שליצוא המהיר המתוכנן יש שתי השלכות שליליות:
 
1. פליטות מתאן בכמויות שלא תאפשרנה לישראל לעמוד בהבטחות שלה להפחתה בפליטות גזי החממה. גז המתאן הינו גז חממה גרוע פי 80 מפחמן דו חמצני.
 
2. פגיעה בביטחון האנרגטי של ישראל, כי היצוא המוגבר של הגז לא יספיק לשימושים של אזרחי ישראל, למרות מה שהחברות בעלות המאגרים היו רוצות שנאמין בו. האינטרס שלהן, לייצא אותו כמה שיותר מהר, ישרת את בעלי המניות שלהם ולא אותנו.
 
מעוניינים להבין מדוע אסור לייצא את הגז, ומדוע צריך לצמצם את שאיבתו אך ורק לצרכים של ישראל, ורק למינימום הנדרש? מוזמנים לקרוא ולהפנים את הנתונים מוצגים באינפוגרפיקה שמוצגת במאמר מפורט (באנגלית) שמופיע בהמשך הפוסט – “המתמטיקה המפחידה של בועת הפחמן – The Carbon Bubble”.
 
דוחות IPCC תומכים בקריאה שיש להפחית במהירות את פליטות גזי החממה ממאגרי הפחם, הנפט, והגז בכל העולם, ולהחליפם במהירות הרבה ביותר באנרגיות מתחדשות.
 
ערן שחורי, 18/12/2021

בלוף הגז של השרה אלהרר | העין השביעית

מאת שוקי טאוסיג, ‘העין השביעית’. פורסם בתאריך: 17/12/2021

שקרי הגז

“ישראל היום” כידוע, תומך, בין היתר, בפופוליזם לאומני, חברות טבק, הכחשת משבר האקלים ומונופול הגז. זו לא תופעה ישראלית. בעולם הגדול פופוליזם ולאומנות הולכים בדרך כלל יד ביד עם תעמולה תאגידית. התעמולה הזו, שנדרשת כדי להמשיך ולמכור מוצרים מזיקים, היא לפעמים שקופה, כמו בדרך כלל במקרה של “ישראל היום”, לפעמים היא מתוחכמת. כמו במקרה של שרת האנרגיה קארין אלהרר, שהכריזה לאחרונה על עצירה לשנה של חיפושי הגז בישראל וזכתה לתשואות בקרב מי שחרדים לגורלו של המין האנושי בכדור הארץ. “הגז הטבעי יחכה”, כתבה השרה וחזרה וכתבה.

רקע: מדיניות האנרגיה של ישראל בתקופת רה”מ נתניהו היתה שבויה מרצון של קומץ טייקוני גז. נתניהו נלחם עבורם בכל כוחו בכל שלבי המאבק הציבורי. השלב הראשון, שהתמקד בכך שהכנסות המיליארדים לא יישארו רק בידי הקומץ, התרכז בדיוני ועדת ששינסקי. את התוצאות העגומות אנחנו כבר יודעים היום, עם “קרן העושר” הענייה. השלב השלישי היה המאבק על פירוק המונופול, מה שאנחנו זוכרים כ”מתווה הגז”. נתניהו ערף את רשות ההגבלים ורשות החשמל, כופף ידיים בכוחנות יוצאת דופן, העביר את המתווה והציל את המונופול.

השלב השני זכור פחות ומובן פחות, אבל יתכן שהוא החשוב ביותר, בוודאי שמבחינה סביבתית. זה היה המאבק על היצוא, והוא התרכז סביב דיוני ועדת צמח. בשום שלב של המאבקים לאורך השנים סביב הגז הטבעי, או “גז המחצבים”, לא הוזכר הנושא שעכשיו נישא בפי כל – הנושא הסביבתי. המאבק התרכז רק בנושאים של כסף וכוח, ולא של קיום וביטחון. סוגיית היצוא היתה יוצאת דופן מבחינה זו, למרות שגם סביבה לא הוזכרה בשום אופן הסביבה. היא לא התרכזה באופן בו יחולקו הכסף והכוח שיניבו תגליות הגז, אלא בביטחון האנרגטי של ישראל – האם למכור את הגז מהר עבור רווח ליזמים (והכנסות נלוות למדינה, שהיום אנחנו יודעים שהן קטנות הרבה יותר ממה שהבטיחו לנו) או לשווק אותו רק בתוך ישראל וכך לשמר עתודות לעשרות שנים קדימה.

כמו המאבקים האחרים, גם במאבק הזה ניצחו טייקוני הגז, שקיבלו גיבוי מלא מרה”מ נתניהו ושר האנרגיה שטייניץ. לנתניהו היתה כאן אג’נדה נוספת, יצוא הגז שימש אותו, כמו הסייבר ההתקפי למשל, ככלי בתוכניות גיאו-פוליטיות. בשנה ומשהו האחרונות משבר האקלים הצליח סוף סוף לצאת מהגטו של יודעי דבר ולחדור לתודעה הקולקטיבית (לרשותו עמדו מעצבי תודעה בדמות אינספור אסונות טבע נוראיים שהיכו בכל רחבי הגלובוס). ההתנגדות הציבורית לגז, ששככה עם הכישלון בשלושת המאבקים האמורים, לבשה צורה חדשה. אחרי הכל, גז המתאן, שהוא המרכיב הכמעט יחיד בגז הטבעי, הוא גז חממה אגרסיבי הרבה הרבה יותר מהפחמן הדו-חמצני שנפלט לאטמוספירה ע”י שימוש בנפט ובפחם.

דו”ח של האו”ם, שקבע כי הגז הטבעי אחראי לכשליש מפליטות גזי החממה וכי החיסול שלו צריך להיות ראשון במעלה, הפך על פניה את התמונה שהצליחו עד אז חברות הגז למכור, של הגז הטבעי כ”דלק המעבר” (בדרך לאנרגיות מתחדשות) האידיאלי. ארגוני הסביבה גילו את המאבק בגז והפכו אותו למאבק “ירוק”. כל זה טוב ונכון וצודק, אבל במבחן התוצאה הגלובלי, אין לו כמעט משמעות. חלקה של ישראל בפליטת גזי החממה העולמית הוא מיקרוסקופי. חוץ מדבר אחד, שעליו ארגוני הסביבה לא מדברים: הייצוא.

איך משבר האקלים קשור דווקא לייצוא הגז? פשוט מאוד. זו לא מתמטיקה מסובכת אלא חשבון של כיתה א’. אם נייצא את הגז מישראל, וככל שנייצא יותר גז מישראל, ייפלטו יותר גזי חממה. אם תגליות הגז הישראלי ישמשו רק את המשק הישראלי, הרי שגם אם ישראל תמשיך להשתמש בגז כדלק מעבר לקראת משק של אנרגיות מתחדשות, הרי שטביעות הרגל הפחמנית שלהן יישארו קטנות. לעומת זאת, אם נייצא מכאן את הגז שהתגלה לחופי ישראל, הוא יהפוך לבעיה אקלימית בקנה מידה גלובלי. הרבה הרבה יותר גז ייפלט במהלך השנים בהן נייצא מכאן את הגז – וכמובן, כשהגז ייגמר, והוא ייגמר, ניאלץ לייבא גז מחו”ל – כלומר עוד פליטות.

לכן, מי שאכפת לו מכדור הארץ ורוצה שמדינת ישראל תהיה אחראית לפליטת פחות גזי חממה, צריך לדאוג קודם כל שייצוא הגז ייעצר ולפחות יואט. יש מה לעשות: להילחם בצינור הנוסף המתוכנן או בניצול מלא של מכסות הייצוא הקיימות. בפועל, משרד האנרגיה פועל להרחבת הייצוא. אגב – גם כאן משמש משבר האקלים, בהפוך על הפוך, את המזהמים ועוזריהם בממשלה. איך? משום שהרי ישראל התחייבה לאפס פליטות עד 2050 (או 3050, מה זה משנה במדינה שמחליפה כל שנתיים ממשלה), אז צריך לגמור מהר את הגז, וכמובן לעזור לעמי העולם להיגמל מפחם…

אבל על מה מדברים האנשים הטובים שאכפת להם? על ההודעה של השרה אלהרר על עצירת חיפושי הגז. הודעה מבריקה, עם כל השפיל: הטובים מריעים, הרעים מייבבים, כותרות בעד ונגד במקומות הצפויים, זאת למרות שבפועל מדובר בהצהרה חלולה: אין באמת חיפושים חדשים, והחיפושים הישנים לא נעצרו. הנה מה שמתחבא בידיעה הצפויה ב”ישראל היום” (אריאל כהנא) נגד החלטת אלהרר, תחת הכותרת “דחיית חיפושי הגז – החלטה אומללה“. הידיעה מוקדשת לראיון עם שר האנרגיה הקודם יובל שטייניץ, אדריכל הגז הישראלי, ומובלעת בה האמירה הבאה: “שטייניץ מגלה כי להודעת השרה אין כמעט משמעות מעשית, כי חיפושי הגז שאישר יימשכו”.

 

ההמשך מוקדש כולו, אולי כבר ניחשתם, להרצאה על חשיבות ייצוא הגז…

מקור: שוקי טאוסיג, ‘העין השביעית

ועדת אדירי קוראת להרחיב את חיפושי הגז; המשרד להגנת הסביבה ומומחי אקלים מתנגדים

משרד האנרגיה חותר להגדיל את היקף חיפושי הגז החדשים ביחד עם הגדלת מכסות היצוא, כל עוד הביקוש העולמי לגז נמצא בעלייה | ארגוני הסביבה וחוקרים: כבר מאוחר מדי להרוויח משמעותית ממאגרים חדשים, ומיתון משבר האקלים מחייב ויתור עליהם

מתבסס על כתבות שפרסם ארז רביב, ‘דבר 1’ בחודשים יוני – דצמבר 2021

לפי מסקנות וועדת אדירי 2 (דו”ח הצוות המקצועי לבחינה תקופתית שנייה של מדיניות הממשלה בנושא משק הגז הטבעי), שבה מיוצגים 8 משרדי ממשלה בריכוזו של מנכ”ל משרד האנרגיה אודי אדירי (לשעבר, ע.ש), על המדינה לעודד חיפושי גז חדשים בשטח הימי של ישראל תוך הגדלה של מכסות היצוא ואף מתן עידוד כלכלי למחפשים.

בוועדה לא רואים בהגברת היצוא סיכון משמעותי לרזרבה הנדרשת למשק הישראלי, ואף לא סיכונים סביבתיים. החשש הוא שבשל המגמה העולמית לעבור לאנרגיה ירוקה, צפויה ירידה בביקוש וחלק ניכר מהגז יישאר באדמה. לכן יש לנצל אותו כעת כשלב מעבר ממקורות אנרגיה מזהמים יותר, כגון נפט ופחם.

“אירופה רוצה גז”, אומר אדירי. “אירופה מגדילה את צריכת הפחם שלה כי אין לה ברירה. יש מצוקת גז באירופה, ויכול להיות שישראל צריכה לקחת חלק בלתת לזה מענה. יצוא הגז הוא חלק מתפיסה קוהרנטית של משרד האנרגיה. בחזון המשרד ל-2050 נשלב שיעור כפול לפחות מהיעד ל-2030 של 30%. אולי זה יהיה 60% או 70% או 85%. עלו כאן הרבה שאלות ונדון בהן”.

עיקרי ההמלצות של וועדת אדירי 2

ניתן לסכם את עיקרי ההמלצות העולות מהסקירה שנערכה במסגרת הדוח בנקודות הבאות (סעיף 4.3 עמ’ 37) שעיקרן – ישראל תזדקק לפחות גז טבעי בעתיד ממה שחישבנו בעבר (הערת המחבר: כשהאג’נדה של כותבי הדוח היא לייצא גז וכמה שיותר מהר, אז זה נראה כאילו סימנו מטרה והדוח צריך להצדיק אותה. ע.ש), ולכן אפשר לייצא יותר גז טבעי ממה שהיתרנו בעבר, והכי כדאי לייצא אותו עכשיו כשהמחירים גבוהים, כי בעתיד לא יהיה שוק לגז הזה (הערת המחבר: ובמילים אחרות – בואו נעזור לבעלי המניות של חברות הגז, גם אם המדענים אומרים לנו שצריך להשאיר את מרבית הגז הפוסילי באדמה ובאוקיינוס. ע.ש):

  • ישנו חלון הזדמנויות מוגבל למכירה של גז טבעי לייצוא בעשורים הקרובים.
  • החלון יישאר פתוח יותר במזרח אסיה מאשר באירופה.
  • לדלקים פוסיליים, וכן לגז הטבעי, יהיה ככל הנראה ערך נמוך יותר בדורות הבאים וככל שיעבור הזמן ערכם יפחת.
  • יש לבחון מחדש את האיזון בין שימור גז בקרקע לבין מקסימום ערך במסגרת המדיניות הנוכחית לניהול משק החיפוש וההפקה של הגז הטבעי.
  • מדינת ישראל נדרשת לפעול מהר ולהיות שחקן תחרותי במשק הגז הטבעי העולמי, אחרת משאב הטבע של הגז הטבעי עלול שלא להיות מנוצל ו”להישאר באדמה”.
עמדת המשרד להגנת הסביבה להמלצות וועדת אדירי 2

המשרד להגנת הסביבה מתנגד למסקנות הללו, ולפי עמדתו “התועלת הכלכלית הישירה בטווח הקצר מחתימה על עסקאות למכירת גז לאירופה ברורה. עם זאת, היא לא מביאה בחשבון את הסיכונים הסביבתיים והכלכליים כתוצאה מפיתוח תעשייה מזהמת בתחומי ישראל, כמו גם את ההיבט המוסרי והערכי הכרוך בכך”.

המשרד להגנת הסביבה רואה בהמלצות הוועדה “פיתוח מסוכן, לא מרוסן ולא אחראי של מאגרי גז ונפט, שיפגעו ביכולת של ישראל להיגמל מהתלות בדלקים מזהמים ולעבור לכלכלה דלת פחמן ותחרותית כמו שאר מדינות ה-OECD”. לדברי דוד יהלומי, מנכ”ל המשרד להגנת הסביבה, התוויית מדיניות לפיתוח משק הגז חייבת להיות חלק מאסטרטגיה רחבה וכוללת, שתוביל את ישראל למימוש המחויבות להפסקת התלות בדלקים פוסיליים כולל גז. זאת בהמשך לדו”ח ממאי 2021 של סוכנות האנרגיה הבינלאומית, שמראה כי במעבר לאנרגיה מתחדשת עד 2050 אין צורך במאגרי נפט וגז חדשים.

התייחסות ארגוני סביבה

“התפיסה של גז פוסילי כדלק מעבר היא תפיסה מיושנת ומנותקת”, אמר ניב מאירסון, רכז קשרי ממשלה בארגון מגמה ירוקה. “ה-IPCC, סוכנות האנרגיה הבינלאומית, המחקר האקדמי וגופים מקצועיים נוספים אומרים בבירור שכדי שיהיה לנו סיכוי למנוע קטסטרופה אקלימית, חייבים להשאיר את רוב עתודות הגז והנפט בעולם באדמה”.

אדירי טען: “ההשפעה של גז מבחינה אקלימית היא מאוד חיובית. סבורים שיצוא גז מועיל סביבתית”. ככל הנראה, אדירי נסמך על כך שהתשתית הישראלית היא חדשה ונמוכת דליפות, לעומת מדינות כמו ארצות הברית ורוסיה, שבהן יש דליפות גז רבות שמגבירות את אפקט החממה, כשכל גז שדולף לאוויר לא מתורגם לתועלת אנרגטית.

מאירסון העביר ביקורת על הטענה שהפקת הגז הישראלי היא נקייה משמעותית מהפקת גז במקומות אחרים בעולם. “גם הנתונים שהוצגו כאן על דליפות מתאן מזעריות כביכול מבוססות על דיווחי חברות הגז, ואין באמת ניטור מדויק. גם בארצות הברית העריכו בעבר שדליפות המתאן הן מזעריות, אבל כשהתחילו לחקור את הנושא לעומק ולנטר במדויק, התגלה שהדליפות למעשה נעות בין 3% ל-6% בממוצע. באחוזים האלה, בכלל לא ברור אם גז עדיף מפחם מבחינה אקלימית”.

מי יודע כמה גז ישראל צריכה לשמור לעצמה?

עיקרי המלצות משרד האנרגיה (על בסיס מכתב התגובה של מנכ”ל המשרד להגנת הסביבה מיום 9 בספטמבר 2021)

2.1 הסרת מגבלות וחסמים רגולטורים על יצוא גז, כמפורט להלן:

  • הפחתת הכמות המשוריינת לאספקת גז למשק הישראלי מתחת לתחזית הביקושים – תחזיות הביקושים המשקיות לגז שחישב משרד האנרגיה עד לשנת 2045 נאמדות ב- 405-531 BCM. התרחיש המרכזי שגובש מגיע לצריכת גז מצטברת של 482 BCM עד לשנת 2045 , בין השאר על בסיס הנחה של 30% אנרגיות מתחדשות בלבד במשק החשמל, קצב חדירה גבוה של רכבים חשמליים, סגירת היחידות הפחמיות אורות רבין 1-4 והסבת יתר היחידות הפחמיות לגז עד לשנת 2026 . על התרחיש הנבחר קיים פקטור של 0.5 משנת 2031 , כך שבפועל הקף הגז שישמר למשק המקומי הוא 316 ולא 482 BCM.
  • ביטול החלטת ועדת אדירי 1 לחיוב אספקת גז למשק הישראלי ממאגרים חדשים – המשמעות של החלטה זו היא כי ניתן יהיה לייצא את כל הגז ממאגרים שעדיין לא פותחו, כלומר שאינם המאגרים תמר, לוויתן וכריש-תנין.
  • הפחתת חובת אספקת גז למשק המקומי מ- 3 המאגרים הקיימים – על כל 1 BCM נוסף מעבר ל- 50 BCM ועד ל- 200 BCM, תופחת חובת האספקה למשק המקומי מ- 50% ל- 35% . על כל 1 BCM נוסף מעבר ל- 200 BCM תחול חובת אספקה למשק המקומי בשיעור של 40% לעומת הדרישה הנוכחית של 55%.
  • דחייה בשנתיים של חובת החיבור של מאגרי גז חדשים למשק המקומי – הקלה זו תחול על מאגרים בינוניים (בהיקף 50-200 BCM) אשר יתחילו בהפקה מסחרית של גז מחצבים לכל המאוחר עד ליום ה- 1.1.2031. המאגרים יחויבו להתחבר למשק המקומי עד ליום 31.12.2035 .
  • בנוסף, מוצע לקבוע כי תתאפשר דחייה נוספת בהתאם לשיקול דעתו של הממונה על ענייני הנפט במשרד האנרגיה.

מניפולציה בתחזית הביקוש כאמתלה לטובת יצוא מוגבר ובלתי אחראי של גז

ועדת אדירי 2 מסתמכת על הגדלת היעדים של ישראל לשימוש באנרגיות מתחדשות כנימוק להגדלת מכסות יצוא הגז. מדובר ביעדים שלא קל להשיגם, ובמקרה כזה יצוא מוגבר יפגע במילוי צורכי ישראל בגז (ויפגע בביטחון האנרגטי של ישראל, ע.ש).

ד”ר עילי רטיג, מרצה למדיניות אנרגיה באוניברסיטת וושינגטון בסנט לואיס ועמית מחקר בקתדרת חייקין לגיאו-אסטרטגיה באוניברסיטת חיפה, מזהיר מפני מניפולציה בתחזית הביקוש כאמתלה לטובת יצוא מוגבר ובלתי אחראי של גז. “המוטיבציה להרחיב את חיפושי הגז היא כלכלית. לפי הערכות, עד כה מצאנו רק שליש מהגז שאפשר למצוא.

“ישראל נכשלה עד היום במשיכת חברות חדשות לחיפושי גז ונפט, כי אי אפשר להראות שיש כאן שוק לגז אם הוא יימצא. מכיוון שהאפשרות לייצא לאירופה בצינור היא מאוד יקרה, הכמות שיש היום ליצוא לא מצדיקה כלכלית את הקמת הצינור. הרעיון הוא להגדיל את מכסת היצוא, כדי להגדיל את התמריץ לחפש גז. אני לא חושב שישראל צריכה למהר למכור את הגז למקומות מרוחקים. עדיף לראות אותו כמשאב אזורי מקומי, לנו, לירדן, לפלסטינים ולמצרים, להרבה שנים. ועדת אדירי עשתה משהו שלדעתי הוא שגוי: היא קשרה בין את יעדי האקלים כאמתלה להגדלת יצוא הגז. ההנחה היא שממילא עוד 30 שנה לא נשתמש בגז, כי עוברים לאנרגיות מתחדשות, אבל זה לא יקרה. ב-2030 נתקשה לעמוד אפילו ביעד של 30% מתחדשות במשק החשמל. אין שום סיבה לחשוב שבעוד 30 שנה לא נצטרך גז”.

לפי מודל של מרכז השל שפורסם השנה, בשם NZO 2050, על בסיס טכנולוגיות קיימות ומוכחות, ניתן להעביר את ישראל ב-2050 ל-95% אנרגיות מתחדשות במשק האנרגיה כולו, אבל אותם 5% ב-2050 יהיו גבוהים במקצת מצריכת הגז השנתית המקובלת כיום, בעיקר בשל גידול גבוה בצריכת החשמל על חשבון שימוש בדלקים לתחבורה ולתעשייה.

מקור: ארז רביב, ‘דבר1

"משחקים עם האמת" בקשר לפליטת גז מתאן

מאת: ערן שחורי

גז החממה מתאן נפלט לכל אורך תהליך ההפקה, ולא רק בעת השימוש בו כחומר בעירה:

דו”ח הפאנל הבינלאומי לשינוי האקלים, IPCC, שנכתב על ידי 234 מדענים, מהבכירים בעולם, בתחום האקלים, קבע שריכוזי גז המתאן, המהווה את המרכיב העיקרי ב”גז הטבעי” (גז מחצבים, לפי המשרד להגנת הסביבה), עולים בתלילות באטמוספירה. למעשה, רמתם גבוהה מאי פעם בהיסטוריה האנושית.

פליטות המתאן מתעשיית האנרגיה נאמדות על פי סוכנות האנרגיה הבינלאומית בכ–8% מסך פליטות המתאן העולמיות, כולל הטבעיות ואלו שהן מעשה ידי אדם.

פליטות המתאן הבלתי־מוקדיות ממערכת ההולכה, חלוקה, הפקה ועיבוד של תשתיות הגז בישראל, נאמדו על ידי משרד האנרגיה בתחילת שנה זו ב–0.014% בלבד — נתון הנמוך פי 300 ויותר ביחס לממוצע המחקרים בארצות הברית. יתר על כן, אין בארץ כלל דיווחים על דליפות מתאן מהמפעלים המשתמשים בו. ואם לא די בכך, הרי שחברות הגז טוענות כי אין כלל דליפות מהבארות והצנרת הימית, שעה שמחקרים בארה”ב מלמדים כי הפליטות הללו מגיעות ל–0.3%–2.4%.

מחקרים בארה”ב מלמדים, כי דליפות המתאן לכל אורך שרשרת ההפקה־הולכה־חלוקה־אחסון־צריכה של גז המחצבים נאמדות ב–1.7%–7.1% (ממוצע מחקרים: 4.4%) ובמקרי קיצון מגיעים לכדי 20%. מחקרים אחרים מראים כי פליטות של 2.4%–3.2% ויותר מגז מחצבים, הופכות אותו למסוכן לאקלים יותר מאשר פחם. נראה שזה המצב כיום במדינות רבות ולא רק בארה”ב, אך אצלנו, במקום לקדם ייצור חשמל סולרי, ממירים את הפחם בגז, אף על פי שהנתונים מהעולם מלמדים כאמור שזו נבלה וזו טרפה מבחינה אקלימית.

בהשוואה לפחם, עצם שריפת הגז בתחנות כח אכן פחות מזהמת מקומית במונחים של זיהום אוויר וגזי חממה, אולם, כדי להפיק את הגז, יש צורך בשאיבתו מבאר הקידוח, תוך פחת גדול של גזים לרבות מתאן לאוויר וכן בתהליך זיקוק של הגז הגולמי שנשאב מבארות הגז, קרי הפרדתו למרכיביו הגזיים והנוזליים.

תהליך הזיקוק של הגז הינו תהליך מזהם ביותר, לרבות בחומרים מסרטנים בוודאות וחשודים כמסרטנים, בין אם הוא מתרחש בים או ביבשה.

תהליך הפקת הגז מזהם במיוחד כאשר האסדה אינה ממוקמת מעל המאגר וכאשר צינור ארוך מקשר ביניהם, בשל הצורך בהוספת חומרים נוגדי קפיאה לצנרת, חומרים רעילים שתהליך הפרדתם מהגז הגולמי לצורך מיחזורם, הינו מזהם עד למאד.

בהמשך התהליך, הובלת הגז בצינורות למרחקים ארוכים מביאה לאיבוד חלק ממנו ולפליטות גז מתאן מהמחברים, מההמדחסים ומהנשבים, דבר הגורם לפליטת מזהמים וגזי חממה נוספים לאוויר. פליטות אלו מייצרות נזק סביבתי ובריאותי עצום ותורמות משמעותית להתחממות כדור הארץ (בהמשך יובאו פרטים לגבי המתאן כגז חממה עוצמתי יותר מפחמן דו חמצני).

ועוד לא סיימנו. את המרכיב הנוזלי המופרד מהגז, מרכיב הקרוי קונדנסנט, מאחסנים במיכלים ומוליכים בצנרת (אשר בה יש פחת וגם בה קורות תקלות) אל בית הזיקוק. שם מבוצע תהליך הזיקוק של הנוזל, על מנת להפיק ממנו תזקיקים שונים, כגון דלק סילוני ועוד. במהלך האחסון והזיקוק, שוב נפלטים מזהמים (חלקם קרצינוגנים – מסרטנים בוודאות ואחרים חשודים כמסרטנים) ונפלטים גזי חממה המגבירים את אפקט החממה על כדור הארץ ובשל כך מחריפים את משבר האקלים.

מקור: שטרסלר, הגז הוא אנרגיית העבר (יוני ספיר, מדור הדעות ב’הארץ’, 21/9/2021).

מקור: ההתחממות הגלובלית – איך גז “טבעי” תורם להתחממות כדור הארץ?

מתאן הוא גז חממה גרוע פי עשרות מונים מפחמן דו חמצני

מתאן הוא גז חממה רב עוצמה. זמן הפירוק שלו מהיר יותר מזה של פחמן דו חמצני, ולכן הנזק שלו גדול יותר בטווח הקצר (20 שנה) לעומת הנזק לטווח הארוך (100 שנה). על פי הנשיונל ג’יאוגרפיק, מתאן חזק פי 28 יותר מפחמן דו חמצני בתרומתו להתחממות כדור הארץ בטווח זמן של 100 שנה וחזק ביותר מפי 80 במשך 20 שנה. דברים דומים ניתן לקרוא גם באתר של הסוכנות להגנת הסביבה של ארה”ב.

ציטוט מאתר הנשיונל ג’יאוגרפיק:

because methane is a potent greenhouse gas—about 28 times more powerful than carbon dioxide at warming the Earth, on a 100-year timescale, and more than 80 times more powerful over 20 years

Source: National Geographic 

ציטוט מאתר הסוכנות להגנת הסביבה של ארה”ב:

Methane (CH4) is estimated to have a GWP (Global Warming Potential) of 28–36 over 100 years. CH4 emitted today lasts about a decade on average, which is much less time than CO2. But CH4 also absorbs much more energy than CO2. The net effect of the shorter lifetime and higher energy absorption is reflected in the GWP. The CH4 GWP also accounts for some indirect effects, such as the fact that CH4 is a precursor to ozone, and ozone is itself a GHG.

Source: United States Environmental Protection Agency (EPA)

על פי דוח “פליטות מתאן ממגזר הנפט והגז הטבעי ושיטות מיטביות לכימות” שפורסם על ידי מכון נאמן, ההשפעה של עליית ריכוזי המתאן באטמוספירה היא כפולה – מצד אחד ישנה השפעה ישירה על התחממות כדור הארץ בגלל כושר הבליעה הגבוה יותר של קרינה אינפרה אדומה על ידי מתאן שהופכת לחום הנאגר קרוב לפני הקרקע. כמו כן לעליית ריכוז מתאן ישנה גם השפעה עקיפה על ההתחממות הנובעת מפעילות כימית באטמוספירה, כולל שרשרת תהליכי חמצון פוטוכימי התורמים ליצירת אוזון באטמוספירה התחתונה (טרופוספרה) ויצירת פד”ח ומים בסוף תהליך השרשרת.

מקדם ייחוס של מתאן כגז חממה ביחס לפחמן דו חמצני

לצורך השוואת השפעתם של גזי חממה שונים על אגירת חום באטמוספירה שמעל כדור הארץ ניתן מקדם ייחוס שערכו 1.0 ליחידת מסה של פחמן דו-חמצני (פד”ח). עבור גזים אחרים מחשבים מקדמים יחסיים המאפיינים את ההשפעה של יחידת מסה של גז חממה אחר לאורך תקופת זמן מוגדרת. ההשפעה היחסית של מתאן מובאת בטבלה 1 (המובאת להלן) עבור זמני ייחוס שונים. הטבלה מציגה מקדמים עבור ההשפעה הישירה של קליטת קרינת חום על ידי מתאן באטמוספירה, או השפעה מורחבת הכוללת גם את ההשפעות העקיפות הנובעות מבליעת קרינת חום על ידי תוצרי החמצון של מתאן (מים ואוזון). מקדם ההתחממות הגלובלית משמש כפקטור שבו מכפילים את מסת הפליטה של מתאן בכדי לחשב פליטה ביחידות של שווה ערך פחמן דו-חמצני (שווה ערך פחמן דו חמצני – פד”ח) אשר מאפשר סכימה משוקללת של סך פליטות גזי חממה ממקור או פעילות מסוימים.

היות ויש מספר מקדמי התחממות גלובלית עבור מתאן (טבלה 1) חשוב לציין בכל מסמך מהו המקדם שבו משתמשים לשקלול הסכימה. עבור מצאי פליטה המדווחים לארגונים בינלאומיים, המקדם המקובל כעת הוא 25 בהתאם להנחיות האו”ם למדינות מפותחות. זהו גם המקדם שבשימוש במערך הדיווח הוולונטרי של ישראל עמ’ 12-13 בדוח “פליטות מתאן ממגזר הנפט והגז הטבעי ושיטות מיטביות לכימות” שנכתב במכון נאמן. את הדוח כתבו וערכו: ד”ר מרים לב-און, ד”ר פרי לב-און, פרופ’ אופירה אילון, מעיין זרביב ציון. הדוח הוגש לד”ר סיניה נתניהו, מדענית ראשית, המשרד להגנת הסביבה, מאי 2016.

פליטות ישירות ולא ישירות של גז מתאן מכפיל השפעה על ההתחממות הגלובלית ביחס לפחמן דו חמצני
פליטות ישירות ולא ישירות של גז מתאן מכפיל השפעה על ההתחממות הגלובלית ביחס לפחמן דו חמצני

התייחסות למתאן בדוח IPCC

לפי דוח הפאנל הבין‑ממשלתי לשינוי האקלים (IPCC), גז פולט בממוצע יותר מפי עשרה פחמן דו-חמצני מאנרגיה סולארית, ופי 40 מאנרגיית רוח. בניגוד לגז, אנרגיה סולארית ורוח לא פולטות גז מתאן, שכפי שראינו לעיל, השפעתו הרסנית בהקשר של התחממות גלובלית.

מקור (מסמך לצפייה בגוגל דרייב): Technology-specific Cost and Performance Parameters

המתמטיקה המפחידה של בועת הפחמן – The Carbon Bubble

שלושה מספרים פשוטים שמתארים את הקטסטרופה ומסבירה מיהם האויבים האמיתיים. Three simple numbers that add up to global catastrophe – and that make clear who the real enemy is
בועת פחמן כלכלית - פליטות פוטנציאליות במשקל 2,795 גיגה טון CO2 ממאגרים פוסיליים ידועים | אינפוגרפיקה לפי נתוני שנת 2009 | מקור: Think Progress
בועת פחמן בשווי 22 טריליון דולר - פליטות פוטנציאליות במשקל 2,795 גיגה טון CO2 ממאגרים פוסיליים ידועים | אינפוגרפיקה לפי נתוני שנת 2009 | מקור: Think Progress
 
July 19, 2012 9:35 AM ET

If the pictures of those towering wildfires in Colorado haven’t convinced you, or the size of your AC bill this summer, here are some hard numbers about climate change: June broke or tied 3,215 high-temperature records across the United States. That followed the warmest May on record for the Northern Hemisphere – the 327th consecutive month in which the temperature of the entire globe exceeded the 20th-century average, the odds of which occurring by simple chance were 3.7 x 10-99, a number considerably larger than the number of stars in the universe.

 

Meteorologists reported that this spring was the warmest ever recorded for our nation – in fact, it crushed the old record by so much that it represented the “largest temperature departure from average of any season on record.” The same week, Saudi authorities reported that it had rained in Mecca despite a temperature of 109 degrees, the hottest downpour in the planet’s history.

 

Not that our leaders seemed to notice. Last month the world’s nations, meeting in Rio for the 20th-anniversary reprise of a massive 1992 environmental summit, accomplished nothing. Unlike George H.W. Bush, who flew in for the first conclave, Barack Obama didn’t even attend. It was “a ghost of the glad, confident meeting 20 years ago,” the British journalist George Monbiot wrote; no one paid it much attention, footsteps echoing through the halls “once thronged by multitudes.” Since I wrote one of the first books for a general audience about global warming way back in 1989, and since I’ve spent the intervening decades working ineffectively to slow that warming, I can say with some confidence that we’re losing the fight, badly and quickly – losing it because, most of all, we remain in denial about the peril that human civilization is in.

 

When we think about global warming at all, the arguments tend to be ideological, theological and economic. But to grasp the seriousness of our predicament, you just need to do a little math. For the past year, an easy and powerful bit of arithmetical analysis first published by financial analysts in the U.K. has been making the rounds of environmental conferences and journals, but it hasn’t yet broken through to the larger public. This analysis upends most of the conventional political thinking about climate change. And it allows us to understand our precarious – our almost-but-not-quite-finally hopeless – position with three simple numbers.

The First Number: 2° Celsius

If the movie had ended in Hollywood fashion, the Copenhagen climate conference in 2009 would have marked the culmination of the global fight to slow a changing climate. The world’s nations had gathered in the December gloom of the Danish capital for what a leading climate economist, Sir Nicholas Stern of Britain, called the “most important gathering since the Second World War, given what is at stake.” As Danish energy minister Connie Hedegaard, who presided over the conference, declared at the time: “This is our chance. If we miss it, it could take years before we get a new and better one. If ever.”

In the event, of course, we missed it. Copenhagen failed spectacularly. Neither China nor the United States, which between them are responsible for 40 percent of global carbon emissions, was prepared to offer dramatic concessions, and so the conference drifted aimlessly for two weeks until world leaders jetted in for the final day. Amid considerable chaos, President Obama took the lead in drafting a face-saving “Copenhagen Accord” that fooled very few. Its purely voluntary agreements committed no one to anything, and even if countries signaled their intentions to cut carbon emissions, there was no enforcement mechanism. “Copenhagen is a crime scene tonight,” an angry Greenpeace official declared, “with the guilty men and women fleeing to the airport.” Headline writers were equally brutal: COPENHAGEN: THE MUNICH OF OUR TIMES? asked one.

The accord did contain one important number, however. In Paragraph 1, it formally recognized “the scientific view that the increase in global temperature should be below two degrees Celsius.” And in the very next paragraph, it declared that “we agree that deep cuts in global emissions are required… so as to hold the increase in global temperature below two degrees Celsius.” By insisting on two degrees – about 3.6 degrees Fahrenheit – the accord ratified positions taken earlier in 2009 by the G8, and the so-called Major Economies Forum. It was as conventional as conventional wisdom gets. The number first gained prominence, in fact, at a 1995 climate conference chaired by Angela Merkel, then the German minister of the environment and now the center-right chancellor of the nation.

Some context: So far, we’ve raised the average temperature of the planet just under 0.8 degrees Celsius, and that has caused far more damage than most scientists expected. (A third of summer sea ice in the Arctic is gone, the oceans are 30 percent more acidic, and since warm air holds more water vapor than cold, the atmosphere over the oceans is a shocking five percent wetter, loading the dice for devastating floods.) Given those impacts, in fact, many scientists have come to think that two degrees is far too lenient a target. “Any number much above one degree involves a gamble,” writes Kerry Emanuel of MIT, a leading authority on hurricanes, “and the odds become less and less favorable as the temperature goes up.” Thomas Lovejoy, once the World Bank’s chief biodiversity adviser, puts it like this: “If we’re seeing what we’re seeing today at 0.8 degrees Celsius, two degrees is simply too much.” NASA scientist James Hansen, the planet’s most prominent climatologist, is even blunter: “The target that has been talked about in international negotiations for two degrees of warming is actually a prescription for long-term disaster.” At the Copenhagen summit, a spokesman for small island nations warned that many would not survive a two-degree rise: “Some countries will flat-out disappear.” When delegates from developing nations were warned that two degrees would represent a “suicide pact” for drought-stricken Africa, many of them started chanting, “One degree, one Africa.”

Despite such well-founded misgivings, political realism bested scientific data, and the world settled on the two-degree target – indeed, it’s fair to say that it’s the only thing about climate change the world has settled on. All told, 167 countries responsible for more than 87 percent of the world’s carbon emissions have signed on to the Copenhagen Accord, endorsing the two-degree target. Only a few dozen countries have rejected it, including Kuwait, Nicaragua and Venezuela. Even the United Arab Emirates, which makes most of its money exporting oil and gas, signed on. The official position of planet Earth at the moment is that we can’t raise the temperature more than two degrees Celsius – it’s become the bottomest of bottom lines. Two degrees.

The Second Number: 565 Gigatons

Scientists estimate that humans can pour roughly 565 more gigatons of carbon dioxide into the atmosphere by midcentury and still have some reasonable hope of staying below two degrees. (“Reasonable,” in this case, means four chances in five, or somewhat worse odds than playing Russian roulette with a six-shooter.)

This idea of a global “carbon budget” emerged about a decade ago, as scientists began to calculate how much oil, coal and gas could still safely be burned. Since we’ve increased the Earth’s temperature by 0.8 degrees so far, we’re currently less than halfway to the target. But, in fact, computer models calculate that even if we stopped increasing CO2 now, the temperature would likely still rise another 0.8 degrees, as previously released carbon continues to overheat the atmosphere. That means we’re already three-quarters of the way to the two-degree target.

How good are these numbers? No one is insisting that they’re exact, but few dispute that they’re generally right. The 565-gigaton figure was derived from one of the most sophisticated computer-simulation models that have been built by climate scientists around the world over the past few decades. And the number is being further confirmed by the latest climate-simulation models currently being finalized in advance of the next report by the Intergovernmental Panel on Climate Change. “Looking at them as they come in, they hardly differ at all,” says Tom Wigley, an Australian climatologist at the National Center for Atmospheric Research. “There’s maybe 40 models in the data set now, compared with 20 before. But so far the numbers are pretty much the same. We’re just fine-tuning things. I don’t think much has changed over the last decade.” William Collins, a senior climate scientist at the Lawrence Berkeley National Laboratory, agrees. “I think the results of this round of simulations will be quite similar,” he says. “We’re not getting any free lunch from additional understanding of the climate system.”

We’re not getting any free lunch from the world’s economies, either. With only a single year’s lull in 2009 at the height of the financial crisis, we’ve continued to pour record amounts of carbon into the atmosphere, year after year. In late May, the International Energy Agency published its latest figures – CO2 emissions last year rose to 31.6 gigatons, up 3.2 percent from the year before. America had a warm winter and converted more coal-fired power plants to natural gas, so its emissions fell slightly; China kept booming, so its carbon output (which recently surpassed the U.S.) rose 9.3 percent; the Japanese shut down their fleet of nukes post-Fukushima, so their emissions edged up 2.4 percent. “There have been efforts to use more renewable energy and improve energy efficiency,” said Corinne Le Quéré, who runs England’s Tyndall Centre for Climate Change Research. “But what this shows is that so far the effects have been marginal.” In fact, study after study predicts that carbon emissions will keep growing by roughly three percent a year – and at that rate, we’ll blow through our 565-gigaton allowance in 16 years, around the time today’s preschoolers will be graduating from high school. “The new data provide further evidence that the door to a two-degree trajectory is about to close,” said Fatih Birol, the IEA’s chief economist. In fact, he continued, “When I look at this data, the trend is perfectly in line with a temperature increase of about six degrees.” That’s almost 11 degrees Fahrenheit, which would create a planet straight out of science fiction.

So, new data in hand, everyone at the Rio conference renewed their ritual calls for serious international action to move us back to a two-degree trajectory. The charade will continue in November, when the next Conference of the Parties (COP) of the U.N. Framework Convention on Climate Change convenes in Qatar. This will be COP 18 – COP 1 was held in Berlin in 1995, and since then the process has accomplished essentially nothing. Even scientists, who are notoriously reluctant to speak out, are slowly overcoming their natural preference to simply provide data. “The message has been consistent for close to 30 years now,” Collins says with a wry laugh, “and we have the instrumentation and the computer power required to present the evidence in detail. If we choose to continue on our present course of action, it should be done with a full evaluation of the evidence the scientific community has presented.” He pauses, suddenly conscious of being on the record. “I should say, a fuller evaluation of the evidence.”

So far, though, such calls have had little effect. We’re in the same position we’ve been in for a quarter-century: scientific warning followed by political inaction. Among scientists speaking off the record, disgusted candor is the rule. One senior scientist told me, “You know those new cigarette packs, where governments make them put a picture of someone with a hole in their throats? Gas pumps should have something like that.”

The Third Number: 2,795 Gigatons

This number is the scariest of all – one that, for the first time, meshes the political and scientific dimensions of our dilemma. It was highlighted last summer by the Carbon Tracker Initiative, a team of London financial analysts and environmentalists who published a report in an effort to educate investors about the possible risks that climate change poses to their stock portfolios. The number describes the amount of carbon already contained in the proven coal and oil and gas reserves of the fossil-fuel companies, and the countries (think Venezuela or Kuwait) that act like fossil-fuel companies. In short, it’s the fossil fuel we’re currently planning to burn. And the key point is that this new number – 2,795 – is higher than 565. Five times higher.

 

The Carbon Tracker Initiative – led by James Leaton, an environmentalist who served as an adviser at the accounting giant PricewaterhouseCoopers – combed through proprietary databases to figure out how much oil, gas and coal the world’s major energy companies hold in reserve. The numbers aren’t perfect – they don’t fully reflect the recent surge in unconventional energy sources like shale gas, and they don’t accurately reflect coal reserves, which are subject to less stringent reporting requirements than oil and gas. But for the biggest companies, the figures are quite exact: If you burned everything in the inventories of Russia’s Lukoil and America’s ExxonMobil, for instance, which lead the list of oil and gas companies, each would release more than 40 gigatons of carbon dioxide into the atmosphere.

 

Which is exactly why this new number, 2,795 gigatons, is such a big deal. Think of two degrees Celsius as the legal drinking limit – equivalent to the 0.08 blood-alcohol level below which you might get away with driving home. The 565 gigatons is how many drinks you could have and still stay below that limit – the six beers, say, you might consume in an evening. And the 2,795 gigatons? That’s the three 12-packs the fossil-fuel industry has on the table, already opened and ready to pour.

 

We have five times as much oil and coal and gas on the books as climate scientists think is safe to burn. We’d have to keep 80 percent of those reserves locked away underground to avoid that fate. Before we knew those numbers, our fate had been likely. Now, barring some massive intervention, it seems certain.

 

Yes, this coal and gas and oil is still technically in the soil. But it’s already economically aboveground – it’s figured into share prices, companies are borrowing money against it, nations are basing their budgets on the presumed returns from their patrimony. It explains why the big fossil-fuel companies have fought so hard to prevent the regulation of carbon dioxide – those reserves are their primary asset, the holding that gives their companies their value. It’s why they’ve worked so hard these past years to figure out how to unlock the oil in Canada’s tar sands, or how to drill miles beneath the sea, or how to frack the Appalachians.

 

If you told Exxon or Lukoil that, in order to avoid wrecking the climate, they couldn’t pump out their reserves, the value of their companies would plummet. John Fullerton, a former managing director at JP Morgan who now runs the Capital Institute, calculates that at today’s market value, those 2,795 gigatons of carbon emissions are worth about $27 trillion. Which is to say, if you paid attention to the scientists and kept 80 percent of it underground, you’d be writing off $20 trillion in assets. The numbers aren’t exact, of course, but that carbon bubble makes the housing bubble look small by comparison. It won’t necessarily burst – we might well burn all that carbon, in which case investors will do fine. But if we do, the planet will crater. You can have a healthy fossil-fuel balance sheet, or a relatively healthy planet – but now that we know the numbers, it looks like you can’t have both. Do the math: 2,795 is five times 565. That’s how the story ends.

So far, as I said at the start, environmental efforts to tackle global warming have failed. The planet’s emissions of carbon dioxide continue to soar, especially as developing countries emulate (and supplant) the industries of the West. Even in rich countries, small reductions in emissions offer no sign of the real break with the status quo we’d need to upend the iron logic of these three numbers. Germany is one of the only big countries that has actually tried hard to change its energy mix; on one sunny Saturday in late May, that northern-latitude nation generated nearly half its power from solar panels within its borders. That’s a small miracle – and it demonstrates that we have the technology to solve our problems. But we lack the will. So far, Germany’s the exception; the rule is ever more carbon.

 

This record of failure means we know a lot about what strategies don’t work. Green groups, for instance, have spent a lot of time trying to change individual lifestyles: the iconic twisty light bulb has been installed by the millions, but so have a new generation of energy-sucking flatscreen TVs. Most of us are fundamentally ambivalent about going green: We like cheap flights to warm places, and we’re certainly not going to give them up if everyone else is still taking them. Since all of us are in some way the beneficiaries of cheap fossil fuel, tackling climate change has been like trying to build a movement against yourself – it’s as if the gay-rights movement had to be constructed entirely from evangelical preachers, or the abolition movement from slaveholders.

 

People perceive – correctly – that their individual actions will not make a decisive difference in the atmospheric concentration of CO2; by 2010, a poll found that “while recycling is widespread in America and 73 percent of those polled are paying bills online in order to save paper,” only four percent had reduced their utility use and only three percent had purchased hybrid cars. Given a hundred years, you could conceivably change lifestyles enough to matter – but time is precisely what we lack.

 

A more efficient method, of course, would be to work through the political system, and environmentalists have tried that, too, with the same limited success. They’ve patiently lobbied leaders, trying to convince them of our peril and assuming that politicians would heed the warnings. Sometimes it has seemed to work. Barack Obama, for instance, campaigned more aggressively about climate change than any president before him – the night he won the nomination, he told supporters that his election would mark the moment “the rise of the oceans began to slow and the planet began to heal.” And he has achieved one significant change: a steady increase in the fuel efficiency mandated for automobiles. It’s the kind of measure, adopted a quarter-century ago, that would have helped enormously. But in light of the numbers I’ve just described, it’s obviously a very small start indeed.

 

At this point, effective action would require actually keeping most of the carbon the fossil-fuel industry wants to burn safely in the soil, not just changing slightly the speed at which it’s burned. And there the president, apparently haunted by the still-echoing cry of “Drill, baby, drill,” has gone out of his way to frack and mine. His secretary of interior, for instance, opened up a huge swath of the Powder River Basin in Wyoming for coal extraction: The total basin contains some 67.5 gigatons worth of carbon (or more than 10 percent of the available atmospheric space). He’s doing the same thing with Arctic and offshore drilling; in fact, as he explained on the stump in March, “You have my word that we will keep drilling everywhere we can… That’s a commitment that I make.” The next day, in a yard full of oil pipe in Cushing, Oklahoma, the president promised to work on wind and solar energy but, at the same time, to speed up fossil-fuel development: “Producing more oil and gas here at home has been, and will continue to be, a critical part of an all-of-the-above energy strategy.” That is, he’s committed to finding even more stock to add to the 2,795-gigaton inventory of unburned carbon.

 

Sometimes the irony is almost Borat-scale obvious: In early June, Secretary of State Hillary Clinton traveled on a Norwegian research trawler to see firsthand the growing damage from climate change. “Many of the predictions about warming in the Arctic are being surpassed by the actual data,” she said, describing the sight as “sobering.” But the discussions she traveled to Scandinavia to have with other foreign ministers were mostly about how to make sure Western nations get their share of the estimated $9 trillion in oil (that’s more than 90 billion barrels, or 37 gigatons of carbon) that will become accessible as the Arctic ice melts. Last month, the Obama administration indicated that it would give Shell permission to start drilling in sections of the Arctic.

 

Almost every government with deposits of hydrocarbons straddles the same divide. Canada, for instance, is a liberal democracy renowned for its internationalism – no wonder, then, that it signed on to the Kyoto treaty, promising to cut its carbon emissions substantially by 2012. But the rising price of oil suddenly made the tar sands of Alberta economically attractive – and since, as NASA climatologist James Hansen pointed out in May, they contain as much as 240 gigatons of carbon (or almost half of the available space if we take the 565 limit seriously), that meant Canada’s commitment to Kyoto was nonsense. In December, the Canadian government withdrew from the treaty before it faced fines for failing to meet its commitments.

 

The same kind of hypocrisy applies across the ideological board: In his speech to the Copenhagen conference, Venezuela’s Hugo Chavez quoted Rosa Luxemburg, Jean-Jacques Rousseau and “Christ the Redeemer,” insisting that “climate change is undoubtedly the most devastating environmental problem of this century.” But the next spring, in the Simon Bolivar Hall of the state-run oil company, he signed an agreement with a consortium of international players to develop the vast Orinoco tar sands as “the most significant engine for a comprehensive development of the entire territory and Venezuelan population.” The Orinoco deposits are larger than Alberta’s – taken together, they’d fill up the whole available atmospheric space.

So: the paths we have tried to tackle global warming have so far produced only gradual, halting shifts. A rapid, transformative change would require building a movement, and movements require enemies. As John F. Kennedy put it, “The civil rights movement should thank God for Bull Connor. He’s helped it as much as Abraham Lincoln.” And enemies are what climate change has lacked.

But what all these climate numbers make painfully, usefully clear is that the planet does indeed have an enemy – one far more committed to action than governments or individuals. Given this hard math, we need to view the fossil-fuel industry in a new light. It has become a rogue industry, reckless like no other force on Earth. It is Public Enemy Number One to the survival of our planetary civilization. “Lots of companies do rotten things in the course of their business – pay terrible wages, make people work in sweatshops – and we pressure them to change those practices,” says veteran anti-corporate leader Naomi Klein, who is at work on a book about the climate crisis. “But these numbers make clear that with the fossil-fuel industry, wrecking the planet is their business model. It’s what they do.”

According to the Carbon Tracker report, if Exxon burns its current reserves, it would use up more than seven percent of the available atmospheric space between us and the risk of two degrees. BP is just behind, followed by the Russian firm Gazprom, then Chevron, ConocoPhillips and Shell, each of which would fill between three and four percent. Taken together, just these six firms, of the 200 listed in the Carbon Tracker report, would use up more than a quarter of the remaining two-degree budget. Severstal, the Russian mining giant, leads the list of coal companies, followed by firms like BHP Billiton and Peabody. The numbers are simply staggering – this industry, and this industry alone, holds the power to change the physics and chemistry of our planet, and they’re planning to use it.

They’re clearly cognizant of global warming – they employ some of the world’s best scientists, after all, and they’re bidding on all those oil leases made possible by the staggering melt of Arctic ice. And yet they relentlessly search for more hydrocarbons – in early March, Exxon CEO Rex Tillerson told Wall Street analysts that the company plans to spend $37 billion a year through 2016 (about $100 million a day) searching for yet more oil and gas.

There’s not a more reckless man on the planet than Tillerson. Late last month, on the same day the Colorado fires reached their height, he told a New York audience that global warming is real, but dismissed it as an “engineering problem” that has “engineering solutions.” Such as? “Changes to weather patterns that move crop-production areas around – we’ll adapt to that.” This in a week when Kentucky farmers were reporting that corn kernels were “aborting” in record heat, threatening a spike in global food prices. “The fear factor that people want to throw out there to say, ‘We just have to stop this,’ I do not accept,” Tillerson said. Of course not – if he did accept it, he’d have to keep his reserves in the ground. Which would cost him money. It’s not an engineering problem, in other words – it’s a greed problem.

You could argue that this is simply in the nature of these companies – that having found a profitable vein, they’re compelled to keep mining it, more like efficient automatons than people with free will. But as the Supreme Court has made clear, they are people of a sort. In fact, thanks to the size of its bankroll, the fossil-fuel industry has far more free will than the rest of us. These companies don’t simply exist in a world whose hungers they fulfill – they help create the boundaries of that world.

Left to our own devices, citizens might decide to regulate carbon and stop short of the brink; according to a recent poll, nearly two-thirds of Americans would back an international agreement that cut carbon emissions 90 percent by 2050. But we aren’t left to our own devices. The Koch brothers, for instance, have a combined wealth of $50 billion, meaning they trail only Bill Gates on the list of richest Americans. They’ve made most of their money in hydrocarbons, they know any system to regulate carbon would cut those profits, and they reportedly plan to lavish as much as $200 million on this year’s elections. In 2009, for the first time, the U.S. Chamber of Commerce surpassed both the Republican and Democratic National Committees on political spending; the following year, more than 90 percent of the Chamber’s cash went to GOP candidates, many of whom deny the existence of global warming. Not long ago, the Chamber even filed a brief with the EPA urging the agency not to regulate carbon – should the world’s scientists turn out to be right and the planet heats up, the Chamber advised, “populations can acclimatize to warmer climates via a range of behavioral, physiological and technological adaptations.” As radical goes, demanding that we change our physiology seems right up there.

Environmentalists, understandably, have been loath to make the fossil-fuel industry their enemy, respecting its political power and hoping instead to convince these giants that they should turn away from coal, oil and gas and transform themselves more broadly into “energy companies.” Sometimes that strategy appeared to be working – emphasis on appeared. Around the turn of the century, for instance, BP made a brief attempt to restyle itself as “Beyond Petroleum,” adapting a logo that looked like the sun and sticking solar panels on some of its gas stations. But its investments in alternative energy were never more than a tiny fraction of its budget for hydrocarbon exploration, and after a few years, many of those were wound down as new CEOs insisted on returning to the company’s “core business.” In December, BP finally closed its solar division. Shell shut down its solar and wind efforts in 2009. The five biggest oil companies have made more than $1 trillion in profits since the millennium – there’s simply too much money to be made on oil and gas and coal to go chasing after zephyrs and sunbeams.

Much of that profit stems from a single historical accident: Alone among businesses, the fossil-fuel industry is allowed to dump its main waste, carbon dioxide, for free. Nobody else gets that break – if you own a restaurant, you have to pay someone to cart away your trash, since piling it in the street would breed rats. But the fossil-fuel industry is different, and for sound historical reasons: Until a quarter-century ago, almost no one knew that CO2 was dangerous. But now that we understand that carbon is heating the planet and acidifying the oceans, its price becomes the central issue.

If you put a price on carbon, through a direct tax or other methods, it would enlist markets in the fight against global warming. Once Exxon has to pay for the damage its carbon is doing to the atmosphere, the price of its products would rise. Consumers would get a strong signal to use less fossil fuel – every time they stopped at the pump, they’d be reminded that you don’t need a semimilitary vehicle to go to the grocery store. The economic playing field would now be a level one for nonpolluting energy sources. And you could do it all without bankrupting citizens – a so-called “fee-and-dividend” scheme would put a hefty tax on coal and gas and oil, then simply divide up the proceeds, sending everyone in the country a check each month for their share of the added costs of carbon. By switching to cleaner energy sources, most people would actually come out ahead.

There’s only one problem: Putting a price on carbon would reduce the profitability of the fossil-fuel industry. After all, the answer to the question “How high should the price of carbon be?” is “High enough to keep those carbon reserves that would take us past two degrees safely in the ground.” The higher the price on carbon, the more of those reserves would be worthless. The fight, in the end, is about whether the industry will succeed in its fight to keep its special pollution break alive past the point of climate catastrophe, or whether, in the economists’ parlance, we’ll make them internalize those externalities.

It’s not clear, of course, that the power of the fossil-fuel industry can be broken. The U.K. analysts who wrote the Carbon Tracker report and drew attention to these numbers had a relatively modest goal – they simply wanted to remind investors that climate change poses a very real risk to the stock prices of energy companies. Say something so big finally happens (a giant hurricane swamps Manhattan, a megadrought wipes out Midwest agriculture) that even the political power of the industry is inadequate to restrain legislators, who manage to regulate carbon. Suddenly those Chevron reserves would be a lot less valuable, and the stock would tank. Given that risk, the Carbon Tracker report warned investors to lessen their exposure, hedge it with some big plays in alternative energy.

“The regular process of economic evolution is that businesses are left with stranded assets all the time,” says Nick Robins, who runs HSBC’s Climate Change Centre. “Think of film cameras, or typewriters. The question is not whether this will happen. It will. Pension systems have been hit by the dot-com and credit crunch. They’ll be hit by this.” Still, it hasn’t been easy to convince investors, who have shared in the oil industry’s record profits. “The reason you get bubbles,” sighs Leaton, “is that everyone thinks they’re the best analyst – that they’ll go to the edge of the cliff and then jump back when everyone else goes over.”

So pure self-interest probably won’t spark a transformative challenge to fossil fuel. But moral outrage just might – and that’s the real meaning of this new math. It could, plausibly, give rise to a real movement.

Once, in recent corporate history, anger forced an industry to make basic changes. That was the campaign in the 1980s demanding divestment from companies doing business in South Africa. It rose first on college campuses and then spread to municipal and state governments; 155 campuses eventually divested, and by the end of the decade, more than 80 cities, 25 states and 19 counties had taken some form of binding economic action against companies connected to the apartheid regime. “The end of apartheid stands as one of the crowning accomplishments of the past century,” as Archbishop Desmond Tutu put it, “but we would not have succeeded without the help of international pressure,” especially from “the divestment movement of the 1980s.”

The fossil-fuel industry is obviously a tougher opponent, and even if you could force the hand of particular companies, you’d still have to figure out a strategy for dealing with all the sovereign nations that, in effect, act as fossil-fuel companies. But the link for college students is even more obvious in this case. If their college’s endowment portfolio has fossil-fuel stock, then their educations are being subsidized by investments that guarantee they won’t have much of a planet on which to make use of their degree. (The same logic applies to the world’s largest investors, pension funds, which are also theoretically interested in the future – that’s when their members will “enjoy their retirement.”) “Given the severity of the climate crisis, a comparable demand that our institutions dump stock from companies that are destroying the planet would not only be appropriate but effective,” says Bob Massie, a former anti-apartheid activist who helped found the Investor Network on Climate Risk. “The message is simple: We have had enough. We must sever the ties with those who profit from climate change – now.”

Movements rarely have predictable outcomes. But any campaign that weakens the fossil-fuel industry’s political standing clearly increases the chances of retiring its special breaks. Consider President Obama’s signal achievement in the climate fight, the large increase he won in mileage requirements for cars. Scientists, environmentalists and engineers had advocated such policies for decades, but until Detroit came under severe financial pressure, it was politically powerful enough to fend them off. If people come to understand the cold, mathematical truth – that the fossil-fuel industry is systematically undermining the planet’s physical systems – it might weaken it enough to matter politically. Exxon and their ilk might drop their opposition to a fee-and-dividend solution; they might even decide to become true energy companies, this time for real.

Even if such a campaign is possible, however, we may have waited too long to start it. To make a real difference – to keep us under a temperature increase of two degrees – you’d need to change carbon pricing in Washington, and then use that victory to leverage similar shifts around the world. At this point, what happens in the U.S. is most important for how it will influence China and India, where emissions are growing fastest. (In early June, researchers concluded that China has probably under-reported its emissions by up to 20 percent.) The three numbers I’ve described are daunting – they may define an essentially impossible future. But at least they provide intellectual clarity about the greatest challenge humans have ever faced. We know how much we can burn, and we know who’s planning to burn more. Climate change operates on a geological scale and time frame, but it’s not an impersonal force of nature; the more carefully you do the math, the more thoroughly you realize that this is, at bottom, a moral issue; we have met the enemy and they is Shell.

Meanwhile the tide of numbers continues. The week after the Rio conference limped to its conclusion, Arctic sea ice hit the lowest level ever recorded for that date. Last month, on a single weekend, Tropical Storm Debby dumped more than 20 inches of rain on Florida – the earliest the season’s fourth-named cyclone has ever arrived. At the same time, the largest fire in New Mexico history burned on, and the most destructive fire in Colorado’s annals claimed 346 homes in Colorado Springs – breaking a record set the week before in Fort Collins. This month, scientists issued a new study concluding that global warming has dramatically increased the likelihood of severe heat and drought – days after a heat wave across the Plains and Midwest broke records that had stood since the Dust Bowl, threatening this year’s harvest. You want a big number? In the course of this month, a quadrillion kernels of corn need to pollinate across the grain belt, something they can’t do if temperatures remain off the charts. Just like us, our crops are adapted to the Holocene, the 11,000-year period of climatic stability we’re now leaving… in the dust.

Source: This story is from the August 2nd, 2012 issue of Rolling Stone.

כתבות קשורות

ריכז וערך: ערן שחורי, פעיל בנושאי סביבה ומשבר האקלים. מתנדב בארגון ‘Climate Reality Project’ שהקים אל גור.

שתפו ברשתות החברתיות:

Facebook
Twitter
קבל מידע מעניין

הירשם לניוזלטר

קבל התראה מזדמנת לתיבת הדוא”ל