פורסם בתאריך: 07/03/2026
פעיל בארגון 'Climate Reality Project' שהקים אל גור, חבר לשעבר בפורום האקלים הישראלי.
יש רגעים שבהם הוויכוח הפוליטי צריך לעצור לרגע, ולפנות מקום לשאלה מקצועית-אזרחית פשוטה: האם הממשלה יודעת להציב אנשים מתאימים בעמדות ביצועיות – או שהיא מתגמלת נאמנות פוליטית גם כשזה עולה לציבור בבריאות, בנזקים לסביבה ולטבע, ובכסף.
בעבודה שבחנה את תפקודה של עידית סילמן כשרה להגנת הסביבה, עולה דפוס מטריד: ריבוי כשלי ליבה בתחומי אחריות מובהקים של המשרד, לצד נראות ציבורית גבוהה במאבקים פוליטיים שאינם סביבתיים.
במהלך כהונתה של סילמן, נטשו את לשכתה מנכ”לים, סמנכ”לים, ראש המטה והיועצת הפוליטית, במה שהעיד על קריסה ניהולית של הכוורת המקצועית.
השרה סילמן תמכה בגלוי בהקמת יישובים חדשים על חשבון שטחים פתוחים, עמדה המנוגדת לאינטרס הסביבתי שעליו אמור משרדה להגן. במקביל, היא עיכבה במשך חודשים ארוכים מינוי של נציגי סביבה לוועדות התכנון, במיוחד ארגונים שמתחו ביקורת על מדיניותה. צעדים אלו צמצמו את יכולת ההשפעה של מומחי הסביבה בצמתי קבלת ההחלטות מול יזמים ותעשייה.
ועדת השרים לענייני אקלים, שבראשה עומדת סילמן, מעולם לא התכנסה, והממשלה לא השלימה את חקיקת “חוק האקלים” החיוני. המשרד אף הפר את חוק “אוויר נקי” כאשר לא הגיש במועד את הדוח על יישום התוכנית הלאומית לצמצום זיהום אוויר, חרף ביקורת נוקבת מצד מבקר המדינה בנושא זה. בנוסף, השרה עצרה תמיכה כספית במחקרי אקלים וזיהום של ארגוני חברה אזרחית. יתרה מזו, משרד החוץ והשרה להגנת הסביבה עידית סילמן מקדמים פרישה מהסכם פריז, ההסכם הבינלאומי המרכזי למאבק בהתחממות הגלובלית – והכל בשביל לרצות את ידידנו הפוליטי לרגע, דונלד טראמפ.
ישראל נאבקת שנים בשאלה האם הפסולת שלנו תהפוך למשאב (מיחזור/השבה), או תמשיך להיות מפגע (הטמנה/שריפות).
המשרד כשל באופן מתמשך בקידום חלופות להטמנת פסולת, והותיר את ישראל עם שיעורי מיחזור נמוכים וסכנות בריאותיות כתוצאה משריפות פסולת בשטחים פתוחים. אוזלת היד הובילה את משרד האוצר לנסות להפקיע את סמכויות הפסולת מהמשרד להגנת הסביבה לטובת רשות חיצונית דרך חוק ההסדרים. במקום לקדם השבת אנרגיה ומיחזור, המשרד נגרר ליוזמות שמרחיבות את ההטמנה המזהמת בניגוד ליעדים המקוריים.
דוגמה לכשל: בתחילת חודש מרץ 2026, סילמן הכריזה (שוב) באשדוד על תוכנית לצמצום זיהום אוויר. יום למחרת נרשמה חריגה שלישית באותו שבוע במימן גופרי בתחנת הניטור בצפון העיר – גז רעיל בריח ביצים סרוחות. המד שמודד את רמת הגז הוצב שבוע לפני כן, אחרי מפגע ריח חמור באזור. [מימן גופרי (H2S) הוא גז חסר צבע, דליק ורעיל ביותר, בעל ריח חריף של ביצים סרוחות, הנוצר מפירוק חומר אורגני או בתעשיות פטרוכימיות. חשיפה לריכוזים גבוהים עלולה לגרום לאובדן הכרה מיידי ומוות, שכן הוא משתק את חוש הריח ופועל כחומר חנק.]
השרה סילמן הבטיחה להציג תוכנית ממשלתית להפחתת זיהום האוויר החריג והמסוכן באזורי התעשייה של אשדוד ויבנה. בפועל, היא לא הצליחה לאשר ולהעביר את התוכנית, והתושבים נותרו ללא מענה סביבתי. משרד הגנת הסביבה תלה את האשמה בעיכובים בירוקרטיים, אך לא סיפק פתרון חלופי לבעיית הזיהום הכבד.
בכנס “סביבה 2050”, הכריזה סילמן כי תעביר את חוק האקלים ותילחם בעבריינות סביבתית באמצעות קידום “חוק פסולת בניין”. למרות ההבטחות הפומביות לציבור על “מהפכת פסולת”, החוקים לא קודמו בהצלחה, הפסולת ממשיכה להיזרק באופן פיראטי, והמשרד מתקשה לעמוד ביעדי ההטמנה שהוא עצמו קבע
השרה ניהלה חזית תקשורתית מול גלי בהרב-מיארה, וחתמה על מכתב שרים שדרש את הדחתה המיידית מתפקידה. קודם לכן, תקפה סילמן את היועצת המשפטית על שבלמה פיילוט לרחצה בהפרדה מגדרית במעיינות, והאשימה אותה ב”הגברת המתח והקרע בעם”. ניסיונות אלו להדחת היועמ”שית נבלמו לבסוף על ידי בג”ץ, שקבע כי מנגנון הפיטורים שקודם היה נגוע בשיקולים זרים ובניסיון להציב יועץ צייתן.
סילמן הובילה יוזמה פוליטית אינטנסיבית בדרישה מנשיא המדינה להעניק חנינה לראש הממשלה בנימין נתניהו. בדצמבר 2025 הופיעה בטלוויזיה ואיימה כי אם הנשיא לא יחון את נתניהו, נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ “ייאלץ להטיל סנקציות” על בכירים במערכת המשפט. בהמשך אף קראה פומבית לממשל טראמפ להטיל סנקציות אישיות על יועמ”שית הממשלה ונשיא בית המשפט העליון.
הפער בין תפקודה של סילמן כשרת סביבה לפעילותה הפוליטית מצביע על סדרי עדיפויות מובהקים. הניתוח הבא ממחיש את הקשר ההפוך בין הזנחת סוגיות מקצועיות לבין פעילות פוליטית:
| זירת פעילות | מחדלים מקצועיים במשרד | יוזמות פוליטיות ומשפטיות |
| חקיקה ורגולציה | אי-העברת חוק האקלים ועיכוב חוק פסולת בניין shakuf.co+1. | קידום מנגנון ממשלתי וחתימה על דרישה לפיטורי היועמ”שית maariv+1. |
| ניהול משברים | כישלון בניהול הטיפול בפסולת והתערבות משרד האוצר. | הובלת קמפיין תקשורתי הדורש חנינה נשיאותית לנתניהו. |
| משאבים ומינויים | עיכוב מינוי נציגי סביבה ושלילת תקציבים מארגוני אקלים. | קריאה לממשל טראמפ להטלת סנקציות על שופטים ובכירים ישראלים. |
המכלול העובדתי חושף שרה העושה שימוש במשרד ממשלתי בעיקר כפלטפורמת כוח לטובת הישרדותו המשפטית של ראש הממשלה, תוך הזנחה שיטתית של מדיניות סביבתית. בעוד גורמי מקצוע וארגונים אקולוגיים ממודרים, משאבי השרה מופנים למאבקים משפטיים ולגיוס לחץ בינלאומי לטובת עניינים שאינם קשורים כהוא זה לענייני משרדה. תוצאת התנהלות זו היא פגיעה מתמשכת בבריאות הציבור, עיכוב בהיערכות הלאומית לאקלים, ואובדן אמון ציבורי במשרד שאמור לשמש כרגולטור אובייקטיבי.
תמיכה בממשלה היא לא רק “בעד/נגד מחנה”. היא גם חתימה שקטה על תרבות מינויים. ממשלה שמאפשרת לדמויות כושלות להחזיק תפקיד ביצועי משדרת: אין מחיר לכישלון, יש רק פרס על נאמנות.
וזו בדיוק הסיבה שאסור לנרמל את זה. אם רוצים מדינה שמתפקדת, צריך לדרוש סטנדרט: תוצאות, שקיפות, ומדיניות שמשרתת את הציבור – לא את משפטו של פוליטיקאי.
שאלה לדיון: איפה עובר הגבול שלכם בין “מחלוקת אידאולוגית לגיטימית” לבין “כשל ניהולי שמחייב מחיר פוליטי בקלפי”?
הפוסט נכתב ואוייר בסיוע כלי AI
שתפו ברשתות החברתיות:
קבל התראה מזדמנת לתיבת הדוא”ל
