הנתונים מלמדים: כך נבין טוב יותר את משבר האקלים – פורצים את גבולות תקציב הנשיאה הביולוגי של כדור הארץ

הרבה מהשיח על קיימות עוסק באנרגיה: שימוש בדלקים פוסיליים, פליטת פחמן דו-חמצני (CO2), והתחממות גלובלית. צריך לקחת בחשבון שאפילו התחממות ממוצעת של רק 2 מעלות תגרום לשינויים דרמטיים באקלים העולמי ותוביל להשלכות חמורות על גידול מזון. התמקדות במשבר האקלים היא התמקדות בתוצאה. אבל יש עוד צורה לספר את הסיפור הזה: התמקדות בגורמים. הגורם הבסיסי לבעיית חוסר הקיימות הוא שימוש יתר במשאבי כדור הארץ. כשצורכים יותר ממה שנוצר לאורך זמן זה לא בר קיימא.

האדם המודרני קיים כ-200 אלף שנים. במשך 95% מהזמן הזה היינו ציידים, שמתקיימים ממה שקיים סביבנו באופן טבעי. המהפכה החקלאית לפני כ-10,000 שנה התחילה תהליך שבו האדם מהנדס את סביבתו כדי להפיק ממנה יותר. לפני כ-5,000 שנה התחיל מסחר בינלאומי, שבאמצעותו יבאו דברים שאי אפשר היה לייצר באופן מקומי. בהמשך בא האימפריאליזם וכיבוש אזורים כדי לנצל אותם. במאות השנים האחרונות התהליך הואץ עם המהפכה התעשייתית והקולוניאליזם המודרני. ב-50 השנים האחרונות הגענו למצב שבו אנחנו משתמשים ביותר ממה שכדור הארץ מייצר. לפי החשבון של Global Footprint Network הפער הוא כבר 70%, כלומר צריך 1.7 כדורי ארץ כדי לספק את מה שהאנושות רוצה.

אבל רגע. איך אפשר להשתמש ביותר ממה שמייצרים? ואיך בכלל מודדים את זה?

התשובה לשאלה הראשונה מתחילה בזה שהסיפור מסופר מנקודת המבט שלנו כבני אדם. מנקודת המבט הזאת מה שנמצא על כדור הארץ מתפקד בתור הספק שלנו. הדינמיקה היא שמצד אחד המאגר הזה כל הזמן מתחדש: גשם יורד, חיטה גדלה, אפרוחים בוקעים מביצים, וכו’. מצד שני אנחנו משקים ואוכלים לחם ועוף. חלק מזה מאוזן בצורה סבירה. למשל גידול החיטה בעולם הוא בערך מה שאנחנו צורכים. אבל חלק לא מאוזן. למשל בהרבה מקומות משתמשים ביותר מים מהכמות שיורדת בתור גשם. כתוצאה חלק ממאגרי המים מתרוקנים והולכים, ויש כאלה שכבר התייבשו לגמרי.

אבל בעצם המשאבים הבסיסיים שמהם אנחנו מתקיימים – מים, קרקע, גידולים, בעלי חיים ודגה – הם לא הסיפור. את זה, לפחות בממוצע עולמי, כדור הארץ יכול לספק. גם אנרגיה יש בשפע. כמות האנרגיה שכדור הארץ מקבל מהשמש כל שנה היא הרבה יותר ממה שהאנושות צורכת, והרוב אכן נפלט חזרה לחלל.

ההתחממות הגלובלית נובעת מכך ש-CO2 יוצר אפקט חממה, ומונע את הפליטה של חלק מהאנרגיה העודפת. וזה איפה שחסרים משאבים. הצורה היחידה להיפטר מעודף של CO2 היא לספוג אותו חזרה בתהליך של פוטוסינטזה. בשביל כמות ה-CO2 שהאנושות מייצרת כיום צריך המון יערות. אבל אין מספיק יערות כאלה, וגם מה שיש מתמעט והולך כתוצאה מבירוא יערות לטובת חקלאות (בעיקר בברזיל).

ניסיון לכמת את זה נעשה באמצעות מדד שנקרא Ecological Footprint או “טביעת רגל אקולוגית”. הרעיון הזה פותח בדוקטורט של מת’יס וואקרנאגל בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת, והוא עובד על זה עד היום. הרעיון הוא למדוד כמה שטח נחוץ כדי לייצר את כל מה שחברה מסוימת צורכת ולספוג את הפסולת שהיא מייצרת (בפרט CO2). המתודולוגיה די מורכבת אז נסביר אותה בכמה שלבים.

ראשית מחשבים את הצרכים של המקום שעליו מדברים. כל החישובים נעשים ברזולוציה של מדינות, למשל ישראל. הצרכים מחולקים למזון, מחסה, תחבורה, סחורות, שירותים, ופחמן שצריך לספוג אותו.

בשלב השני מחשבים כמה קרקע צריך כדי לספק את הצרכים האלה. החישוב הזה מתבסס על הבחנה בין כמה סוגי שימושי קרקע שונים.

• השטח הבנוי (מגורים ותשתיות).
• השטח המשמש לגידול מזון.
• השטח המשמש לצורך מרעה.
• השטח המשמש לגידול דגים (כולל בים).
• שטח היערות המשמש כדי לספק עצים.
• שטח היערות המשמש לספוג את הפחמן הדו-חמצני שנוצר על ידי פעילות אנושית.

את השטח מחשבים ביחידות של הקטר גלובל”. הקטר שווה 10 דונם. צריך אבל לקחת בחשבון שהתפוקה לצורך אוכל אנושי מהקטר של גידול חיטה, למשל, גבוהה בהרבה מהתפוקה של הקטר שמשמש לשטח מרעה. על ידי שימוש ב”הקטרים גלובלים” אפשר לבצע השוואות, ולהבין מה השטח הנחוץ כדי לספק את הצרכים של המדינה. במלים אחרות, כשמודדים בעזרת הקטרים גלובליים, מבינים את טביעת הרגל האקולוגית של המדינה.

במקביל מחשבים את ה-Biocapacity של המדינה. זה הכושר הביולוגי של השטח שקיים בפועל. כלומר כמה שטחי גידולים יש, כמה שטחי מרעה, כמה שטח בנוי, וכו’. גם את זה מנרמלים להקטרים גלובליים, כאשר במקרה הזה לוקחים בחשבון את היעילות והתפוקה בפועל של השטחים האמורים.

הפער בין הכושר לטביעת הרגל הוא העודף או הגירעון בכושר הביולוגי. את החשבון הזה עושים לכל העולם וגם עבור כל מדינה. ישראל למשל היא מדינה קטנה וצפופה, והשטח שניתן לניצול (כלומר בלי שטחי מדבר) קטן יחסית לגודל האוכלוסייה. כתוצאה אין אפשרות לספק את כל צורכי האוכלוסייה באופן מקומי. לכן ישראל נאלצת לייבא חלק ניכר מהמזון שהיא צורכת, ובפרט גרעינים (חיטה) ובשר. כך האוכלוסייה בישראל מתבססת באופן אפקטיבי על ניצול שטחים בארצות הברית לגידול חיטה ושטחים בדרום אמריקה לגידול בקר. בנוסף אנחנו מנצלים את האטמוספירה כדי להיפטר מפליטות CO2, ולא סופחים את הכל על ידי יערות.

עכשיו אפשר לחזור לטענה שכבר 50 שנה אנחנו משתמשים ביותר ממה שכדור הארץ מייצר. הטענה הזאת מתבססת על חישוב היחס בין טביעת הרגל לכושר הביולוגי עבור כל העולם. שני הגדלים האלה גדלים עם הזמן, כפי שרואים בגרף השמאלי. אבל הכושר גדל לאט, כי הוא נובע רק מניצול עוד שטחים ומפיתוחים טכנולוגיים.

טביעת הרגל גדלה הרבה יותר מהר, כתוצאה מגידול באוכלוסייה והעלייה ברמת החיים. מאז 1970 טביעת הרגל גדולה יותר מהכושר. המשמעות היא שאנחנו צורכים כל שנה יותר ממה שכדור הארץ מייצר בשנה. אנחנו יכולים להמשיך לעשות את זה באופן חלקי כי יש מאגרים והם עוד לא נגמרו, אבל בעיקר כי עודף ה-CO2 שאנחנו מייצרים, שזה הרבה יותר ממה שהיערות בעולם יכולים לספוג, פשוט מצטבר באטמוספירה.