פעיל סביבה, מומחה לקיימות, פרופסור להנדסה כימית ומחבר הספר "צריך לקיים".
פורסם בתאריך: 10/04/2021
בשנים האחרונות אנחנו שומעים יותר ויותר בתקשורת העולמית וגם המקומית על משבר האקלים. סופות, הצפות, שריפות ענק, המסת קרחונים, בצורות והכחדת מינים הפכו משיח אקדמי תיאורטי לדיון קיומי ויומיומי. הסיקור התקשורתי עסק בהשפעות הקשות של המשבר על הטבע, על בתי גידול ועל מערכות אקולוגיות. משם התקדם לסיבה ולא רק לתוצאה: השימוש המסיבי של האנושות בדלקים פוסיליים, ששריפתם גורמת לפליטות גזי חממה, לחשמל, תחבורה, תעשייה, חקלאות ועוד; וההשפעה ההרסנית של תרבות הצריכה, מצריכה של מזון מהחי ועד למגזר האופנה.
וזכינו לראות גם דיון כלכלי יותר, על ההשלכות של שינויי האקלים על האיתנות הכלכלית של מדינות, עיסוק בסוגיות כמו מס פחמן וסבסוד אנרגיות מתחדשות. ודיון פוליטי-מדיני, בנוגע לתוכניות ופעולות של ממשלות, הסכמים בינלאומיים וסכנות חברתיות בינלאומיות. בקיצור, ככל שנקף הזמן ברור היה שהדיון במשבר האקלים חייב להיות דיון יומיומי ושהוא קשור בכל תחומי הסיקור העיתונאי. עיתונאי הסביבה לא יכולים לשאת לבד בעול.
לא רק מפני שדוחקים אותם לסוף המהדורה או הגיליון, אלא מפני שאי אפשר להפריד את הסביבה מהחיים. אי אפשר לדבר בפתח העיתון או המהדורה על טיסות ונופש, מכירות סוף העונה וקניות ברשת, ובסופה להזכיר במנותק את משבר האקלים ותוצאותיו. לכן המסקנה היא אחת: על משבר האקלים צריכים לדבר גם כתבי חינוך, וכתבי תרבות, וכתבי אוכל, וכתבי אופנה, וכתבי רכב, וכתבי בריאות, וכתבי רווחה, וכתבי משפט, וכתבים כלכליים וכתבים פוליטיים.
לכן, שמחתי מאוד לקרוא על התוכנית החדשה שנולדה מיוזמה של עיתונאית “הארץ” לי ירון, אליה הצטרפו עיתונאים מכל המדיות והערוצים (“במקום להתחרות אחד בשני החלטנו לשתף פעולה”): קורס הכשרה לעיתונאים בנושאי המשבר האקולוגי של אוניברסיטת תל-אביב ופרופ’ רות רונן שנרתמה לנושא (כאן ניתן להירשם, ללא עלות). המניפסט של ירון שפירסמה כשהציגה את הקורס הוא לא פחות ממכונן:
“כבר לא מעט זמן, מאז שהתחלתי להבין את ממדי האסון, שאני מוטרדת מאוד. משבר האקלים והמשבר האקולוגי צפויים לשנות את חיינו בעשורים הקרובים בכל ההיבטים. בישראל המתחממת מהר כמעט פי שתיים מהממוצע העולמי — יש עוד יותר סיבות לדאגה. למרות זאת (ובניגוד לכלי התקשורת המובילים בעולם) מרבית העיתונאים בישראל לא משלבים את המשבר בסיקור שלהם. כתבות על פקקים וטיסות בלי לדבר על גזי חממה. על אופנה בלי לדבר על זיהום. אין מספיק תחקירים רציניים ואין מספיק כותרות ראשיות.
“המחסור בכיסוי התקשורתי מוביל לכך שהציבור הרחב בארצנו אינו מודע למשבר או מוטרד מהשלכותיו. לאחר שיחות עם עיתונאים רבים, הבנתי שגורם עיקרי לכך הינו פערי ידע בנוגע למהותו וחומרתו של המשבר. לרבים מאיתנו פשוט לא היה מושג. כולנו סיקרנו פוליטיקה, כלכלה, נדל”ן, ביטחון, חינוך, רווחה והיינו טרודים בבעיות אחרות שחשבנו שהן הדחופות ביותר. לא הבנו שפיספסנו את הסיפור הכי מהותי לחיים של הקוראים, הצופים והמאזינים שלנו. שזה נוגע גם אלינו. כולנו טעינו.
“אני מאמינה שיש לנו כעיתונאים כוח והשפעה גדולים מאוד, אבל יש לנו גם אחריות. הציבור סומך עלינו שנזהיר אותו, שנשאל שאלות, שנדרוש תשובות. צריך להגיד בקול רם: אנחנו בוגדים בתפקיד שלנו כשאנחנו העיתונאים מתעלמים ממשבר האקלים. בהתעלמות שלנו אנחנו מסייעים בפועל למי שרוצים להסתיר את הנזקים ולפגוע בציבור. אנחנו לא יכולים לפטור את עצמינו ב’זה עניין לכתבי סביבה’. מדוע ברור לנו שאנחנו צריכים לדעת לשאול שאלות משפטיות למרות שאיננו כתבי משפט, לשאול שאלות כלכליות למרות שאיננו כתבי כלכלה – אך מהשאלות הסביבתיות אנו מתעלמים?”.
בדיון על הפעולות שיש לבצע כדי להילחם במשבר האקלים ולהפחית את פליטות גזי החממה ישנו מונח מקצועי: “עסקים כרגיל”. כלומר, מה יהיה מצבנו אם נמשיך להתנהל כאילו למעשים שלנו אין שום השלכות על סביבת החיים שלנו. כך למשל בהסכם הבינלאומי בפריז, היעד היה עלייה של 2-1.5 מעלות צלסיוס בטמפרטורה הממוצעת על פני כדור הארץ עד סוף המאה, במקום 4 מעלות במקרה של “עסקים כרגיל”. עסקים כרגיל זה בדיוק מה שהעיתונאים שלנו לא יכולים להרשות לעצמם, ולא משנה איזה תחום הם מסקרים.
וכשהעסקים יפסיקו סוף סוף להיות “כרגיל”, יש כמה נקודות שחשוב שעיתונאים שמעוניינים להתחיל לקחת את הנושא ברצינות, יקחו בחשבון. ראשית, המשבר האקולוגי הוא נושא מורכב, ועל אחת כמה וכמה מורכב לפרוט אותו לפרטים שיובילו לשינוי דרכי מחשבה ופעולה. מדובר גם בתחום מאוד דינמי, שנמצא כרגע בחזית המחקר המדעי. לכן חשוב להיוועץ במומחים, כדי להנגיש את המידע והידע ולהפוך אותם למנוע להובלת שינוי.
וחשוב לא פחות: לעוסקים בתחום יש לא פעם נטייה להציג תמונה שחורה של העתיד, או צעדים קיצוניים שהם בחזקת גזרות שנדמה כי כמעט ואי אפשר לקיים. כל אלה יכולים לגרום דווקא לפעולה הפוכה, כי אם העולם חרב אז למה שלא נחגוג ונחייה כאילו אין מחר. לכן חשוב לא להיגרר לדרמה מהסוג המיותר, ובעיקר להציע חלופות ישימות ואפשריות ברמה הלאומית וכלים פשוטים שכל אחת ואחד יכולים ואפילו חייבים לבצע.
משבר האקלים, על האיומים הענקיים שהוא מביא איתו, מורכבותו והכורח שהוא מייצר להוביל שינוי ברמה האישית, הלאומית והגלובלית, מחייב גם שינוי מהותי בשדה העיתונות. לא עוד דיווח חד ממדי וסקטוריאלי, אלא דיווח רחב ומעמיק. לא עוד דיווח שמביט אל העבר ומשרטט את ההווה, אלה כזה שצופה אל העתיד ומנסה לשנות אותו לטובה.
מקור: פרופ’ עדי וולפסון, ‘העין השביעית‘
שתפו ברשתות החברתיות:
קבל התראה מזדמנת לתיבת הדוא”ל
