הכותב הוא עורך דין בהשכלתו העוסק ומעורב בטכנולוגיה. מנהל קרן להשקעות במטבעות קריפטוגרפיים, ומתגורר בעמק הסיליקון. כותב הספר "A Brief History of Money" ומקליט הפודקסט KanAmerica.Com
03/10/2022.
במערב צפון אמריקה שוכן אגם ענק. בשיאו לפני כ־40 שנה היה שטחו למעלה 8,000 קמ”ר – יותר משליש משטח מדינת ישראל. בקיץ 1847 שמה פעמיה מערבה שיירה בת כמה מאות אנשים, מונהגים בידי איש דת בשם בריגהם יונג. הקבוצה, אשר נודעה בשמה המקוצר, המורמונים, חיפשה מקום מקלט מרדיפות הדת מהן סבלו. לאחר שנדדו מערבה קילומטרים רבים בדרכים לא דרכים, הגיעו ביולי קרונות הבקר אל גדות האגם. לאחר שנטו את אוהליהם, פנו המתיישבים החדשים להקים להם מקום ישוב קבוע ומוגן. מה רבה הייתה אכזבתם לגלות בימים הבאים כי מימי האגם הענק מלוחים אף יותר מימי האוקיינוס. אך סביב האגם האדמה הייתה פורייה ונמצאו בה נחלים ומקורות מים מתוקים רבים אחרים. החלוצים המורמונים החלו במרץ להקים את עירם החדשה, שלימים תקבל את השם סולט לייק סיטי (Salt Lake City) על שם האגם שלחופו היא יושבת.
כיום סולט לייק סיטי רבתי מונה מעל 2.3 מיליון תושבים והיא בירתה של מדינת יוטה, שבה מתגוררים כ־3.1 מיליון תושבים,70% מהם מורמונים. בעוד שבמאה ה־19 נסובה כלכלתה סביב כרייה (מכרה הנחושת הפתוח הגדול בעולם ממוקם בסמוך לה), הרי שהיום סולט לייק סיטי היא מרכז פיננסי ותיירותי בעיקר לחובבי ספורט החורף. סולט לייק סיטי היא אחת הערים בעלות קצב הגידול המואץ ביותר באמריקה, אך האגם הגדול שנתן לה את שמה הולך וגווע. בחודש שעבר נמדד מפלס המים הנמוך ביותר באגם מאז החלה המדידה לפני מאה ושבעים וחמש שנה בשנת 1847.
התאיידות האגם היא תוצאה של עשורים של יובש במערב ארה”ב, שהלך והחריף עם משבר האקלים המתפתח. אל מיעוט הגשמים הצטרף שימוש גובר והולך במשאבי המים שבעבר זרמו לאגם, לצורך חקלאות בעיקר. על פי המשרד הממשלתי לשירות גאולוגי, האגם איבד מאז 1987 כשלושה רבעים מנפח המים שהיו בו, וכמחצית משטחו הקרקעי, שהפכו לשטחי יבשה.
סביב האגם המלוח הגדול (The Great Salt Lake) מתפתח אסון אקולוגי אשר הסיבות לו, התייחסות בני האדם אליו והתוצאות שהוא עלול להביא, יכולות ללמד שיעור מאלף על הצפוי לחברה האנושית כולה אם עניין הסביבה והאקלים לא יזכו בקרוב לתשומת לב רצינית, במעשים ולא רק בדיבורים.
האגם המלוח אינו רק פנינת תיירות. שטחו העצום של האגם, 110 ק”מ אורך על 45 קילומטר רוחב בשנות השיא, המרחבים הבוציים והמים הרדודים, שסביבו הם מקום מגורים לבעלי חיים רבים ובעיקר בהם גם ל־10 מיליון ציפורים הנודדות מקצה דרום אמריקה לצפון קנדה ואף לסיביר. על פי מחקר של המכון הגאולוגי של יוטה, המשך ירידת מפלס המים יכול להביא לקריסה של כל שרשרת המזון באגם. מה שיביא להיעלמותה של כל המערכת האקולוגית של האגם וסביבתו, והתוצאות עלולות להיות מרחיקות לכת.
לציפורים תפקיד חשוב מאד במערך המורכב והרגיש שבנה הטבע במשך מאות אלפי שנות אבולוציה. בין השאר אוכלות הציפורים בעולם בכל שנה כ־450 מיליון טון של מזיקים וחרקים. הן גם עוסקות באיבוק והפצה של צמחים וזרעים. הנזק שיתפשט איפוא מהיעלמותם לא יצטמצם רק למדינת יוטה.
לא רק שינויי האקלים והבצורת במערב ארה”ב מייבשים את האגם. לא פחות מאלה תורם השימוש הגובר של בני האדם במים, שאינם מגיעים עוד אל האגם. על פי סקר של משרד החקלאות הפדרלי משנת 2018, כ־82% מהשימוש במים ביוטה הולכים לחקלאות; 12% לשימוש ביתי שמתוכם 8% להשקיית מדשאות וגנים – כאשר הצרכנים הגדול ביותר של המים החקלאיים היו החקלאים שמגדלים חציר ואספסת – כ־68% על פי המחלקה לכלכלה של אוניברסיטת יוטה. כמעט שליש מהאספסת הזו מיוצאת למדינות אחרות בעולם, בעיקר לסין – אבסורד שמשמעותו היא שכרבע ממימי יוטה היקרים נשלחים לחו”ל בתוך מוצר חקלאי שהערך המוסף ממנו נמוך ביותר.
המים ביוטה מסובסדים בכבדות. “יוטה היא המדינה השנייה הצחיחה ביותר באמריקה אך מחירי המים בה הם מהזולים ביותר במדינה”, אומר זאק פרנקל ממחלקת הנהרות של יוטה, “ואין בכך שום היגיון”, הוא מסביר. “תושבי יוטה משלמים מחיר נמוך ביותר למים כי הם מסובסדים בכבדות”. אין פלא שצריכת המים לגולגולת ביוטה היא הגבוהה במערב – כך על פי נתונים פדרליים.
בשימוש המסיבי במים של יוטה לטובת גידול בקר ומזון עבורו יש אירוניה כפולה: הבקר עצמו לא רק צורך מים רבים, אלא גם משפיע בתורו רבות על שינוי האקלים, שתורם רבות לאותו המחסור במים.
על פי הערכת הסוכנות הממשלתית לאיסוף נתונים מדעיים (USGS) גידול ועיבוד של המבורגר אחד מצריך בממוצע כ־10 אלף ליטר מים; קילוגרם של בשר בקר צורך מעל 15 אלף ליטר מים; וקילוגרם של בשר כבש דורש כ־10 אלף ליטר מים. לשם השוואה קילוגרם תפוחי עץ או בננות מצריך כ־800 ליטר; קילוגרם עגבניות כ־200 ליטר וקילוגרם תפוחי אדמה כ־300 ליטר מים.
כאמור בקר לא רק צורך מים, הוא גם המקור החקלאי מספר אחת לייצור גזי חממה. על פי סוכנות האו”ם העוסקת בסביבה, מדי שנה כל פרה תפלוט בערך 120 ק”ג של גז מתאן – גז שהוא פי 80 יותר חזק ומשמעותי בחימום האטמוספירה מאשר פחמן דו־חמצני. בסה”כ אחראי המיקנה בעולם לכ־14.5% מכל גזי החממה. הבקר בארה”ב מצידו אחראי לכשליש מגז המתאן שאמריקה מייצרת בשנה. כלומר הוא המקור מספר אחת לגז זה.
שימוש מופקר זה במים, כמו גם השקיית המדשאות הביתיות באקלים המדברי, הוא עניין של תרבות ופוליטיקה, שמתאפשר רק בגלל מחיר המים וסיבסודם. אלא שזו חשיבה קצרת טווח, גם מהבחינה הכלכלית גרידא, שכן התייבשות האגם היא לא רק אסון אקולוגי, אלא גם תעלה ביוקר לכלכלת יוטה.
היקף ההכנסות מהאגם כולל דיג בו מוערך בכ־2 מיליארד דולר בשנה, ומימי האגם הם גם חלק חשוב במערך יצור השלג, שבמרכז תעשיית תיירות החורף של האיזור. תעשייה אשר בשנה שקדמה למגפת הקורונה תרמה 1.8 מיליארד דולר לכלכלת האיזור. יו”ר בית הנבחרים של יוטה, בראד ווילסון העריך בחודש שעבר כי התייבשות האגם תעלה לכלכלת המדינה לא פחות מ־32 מיליארד דולר.
אולם לא רק בנזק כלכלי ישיר מדובר. אגמים מתייבשים מותירים אחריהם שטחים נרחבים־שטוחים וחלקים אחרים, שללא צמחיה או מכשול טבעי אחר נוטים להוות מקור לסופות אבק גדולות.
בשנות העשרים של המאה שעברה ייבשה לוס אנג’לס את אגם אוונס. שטחו של האגם לשעבר הפך למקור מספר אחד לייצור סופות אבק בארה”ב. רק לפני חודשיים דווח כי הרשויות שם נאלצו להשקיע בעשורים האחרונים 2.5 מליארד דולר כדי לנסות לצמצם את סופות האבק האלו, את התפשטותם ואת ההשפעה שלהן על הסביבה. אך בניגוד לאגם בקליפורניה הרחוק ממגורי בני אדם, לחופי אגם סולט לייק גרים שלושת רבעי תושבי יוטה.
יתרה מזו, בעיית סופות האבק אינה מסתכמת רק בנוחיות. כבר היום ברור שהאגם המתייבש ושטחיו הריקים הם סכנה תברואתית של ממש. יחידות האבק הקטנטנות הן בפני עצמן מסוכנות לבריאות, וחדירתן המתמשכת למערכת הנשימה עשויה ליצור ולהגביר בעיות נשימה ולעודד התקפי לב ושבץ. עם כל העלויות המשתמעות למערכת הבריאות. סך הנזקים הכלכליים של סופות האבק עלולים להיות משמעותיים מאד.
מחקר שפורסם על ידי הבנק העולמי בשנת 2020 מצא כי סופות כאלו גורמות למדינות צפון אפריקה והמזה”ת לנזקים בהיקף של כ־2.5% מהתמ”ג שלהן.אך באגם המלוח המתייבש יש בעיה גדולה יותר. הואיל והוא מנקז את זרימת הנחלים מכל הסביבה ואינו נשפך לים, הצטברו בקרקעיתו חומרים וכימיקלים רעילים שהיו בשימוש נרחב במשך עשרות שנים כחלק מתעשיות הכרייה בסביבה. חוקרים מצאו בקרקעית האגם בין השאר עופרת וארסניק, הפופולרית בתעשיית ההדברה החקלאית והלוחמה הכימית וכן חומרים רעילים אחרים.
חלקיקי חומרים רעילים אלו ינשאו אל מרכזי האוכלוסין בתוך סופות האבק הישר אל ריאותיהם של מיליוני התושבים. “מה שלא ידוע הוא להיכן ולאיזה מרחק החלקיקים האלו יעופו מקרקעית האגם”, אומרים באוניברסיטת יוטה, “החלקיקים הרעילים גם עלולים לעוף להרים שמסביב לאגם, היכן שיורד השלג והיכן שנמצאים מקורות המים של התושבים. הם אפילו עלולים לעוף לאטמוספירה אל הרחק מעבר לאיזור הקרוב לאגם”.
ההצפות בתאילנד בשנת 2011 גרמו לנזקים שהוערכו ב־10% מהתמ”ג של המדינה וזאת ללא ספירת הנזקים העקיפין שנגרמו בגין פגיעה נמשכת בפעילות הכלכלית. שוק המניות המקומי שם צנח אז ב 30% בתוך 40 יום. נזקי השריפות בקליפורניה בשנת 2018 למשל הוערכו בסך של 350 מילארד דולר, כ־1.7% מהתמ”ג של ארה”ב אותה השנה.
לאירועים האקלימיים יש איפוא השפעות כלכליות מרחיקות לכת. על פי מחקר שפורסם על ידי “הפורום הכלכלי העולמי” הנזק שייגרם לכלכלה העולמית עד 2050 אם הטמפרטורות יעלו בטווח של בין 2 ל־2.6 מעלות יעמוד על בין 11% ל־14% מהתמ”ג העולמי. מחקר אחר שערכה קרן המטבע ושפורסם בשנה שעברה בחן את השפעות הנזקים האקלימיים הצפויים על היציבות הפיננסית ושווקי ההון.
החוקרים הגיעו למסקנה שהשווקים והמשקיעים עדיין אינם מתמחרים את הסיכונים והנזקים הצפויים לשווקים בגין אירועי האקלים. אלו נתפסים משום מה כסוג של דרמת טבע־אנושית. אירועי הקורונה בתחילת 2020 דווקא היו צריכים ללמד את האנושות עד כמה עשויים אירועים שכאלו להשפיע במהירות ובעוצמה על המערכת הכלכלית העולמית ועל השווקים הפיננסיים.
לכאורה הפתרון לבעיית האגם בכלל ולבעיית המים ביוטה בפרט הינם בהישג יד. אך המציאות סבוכה בהרבה. ניסיונות שונים לשנות את מדיניות המים של המדינה, ובראשה הפסקת הסבסוד המסיבי של השימוש בו לחקלאות, נכשלו. “מה שהתחיל כפתרון המבוסס על היגיון פשוט, לפיו הצרכנים השונים ישלמו בעד המים שהם משתמשים בהם, במקום שעלות המים תסובסד על ידי משלם המיסים, הפכה למלחמת עולם בסנאט של המדינה, כולל לוביסטים, חקלאים ומשרד החקלאות המקומי”, אמר הסנטור הווארד סטאפנסון,. בינתיים העביר המחוקק כמה חוקים חשובים, אך רחוקים מלהיות מהפכניים, כמו סיבסוד לתושבים שיסכימו להחליף את המדשאות בבתיהם בצמחייה שאינה זקוקה כמעט למים.
כמו בהרבה מסוגיות הסביבה, ניתן עוד להציל את האגם, את המערכת האקולוגית שסביבו, את מיליוני הציפורים, את הנזקים הכלכליים הכבדים שהתייבשות האגם תגרום, ואת העיר מלהפוך מ”עיר האגם המלוח” ל”עיר האבק הרעיל”. לשם כך יהיה צורך לקצץ דרמטית בצריכת המים ולתת לאלו היכולים, לזרום אל האגם. אך לשם כך יידרשו התושבים המקומיים להקריב, והרבה.
גם המחוקק מצידו יידרש לאומץ לפעול נגד קבוצות הלחץ. בינתיים שולט ביוטה הפחד. הפחד לפגוע בפיתוח העירוני־כלכלי המואץ, הפחד לפגוע בחקלאות בכלל ובגידולי הבקר בפרט, הפחד לקצץ במשטחי הדשא בבתים הנטועים באמצע המדבר, ובעיקר הפחד להכיר במציאות המשתנה.
בסולט לייק כמו בעולם כולו הטבע אינו ממתין. לאחר שאיבד מחצית משטחו, האגם הגדול עלול בתוך שנים לא רבות להיעלם לחלוטין. כאשר זה יקרה, תושבי העיר, מאמינים אדוקים, רובם ככולם, עתידים לקבל שיעור ממקור ראשון אודות הפסוק מספר ירמיהו: “אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה”.
מקור: חנן שטיינהרט, ‘גלובס‘ 1/10/2022.
שתפו ברשתות החברתיות:
קבל התראה מזדמנת לתיבת הדוא”ל
