פעיל ב'נוער למען האקלים'
פורסם בתאריך 2/11/2021
אתמול ראיתי לראשונה את הטריילר של הסרט “an inconvenient truth” של אל גור. מאז, אני פשוט לא יכול להפסיק לחשוב על זה. הדבר המפחיד ביותר שראיתי שם הוא לא התסריט על סיטואציות נוראיות של עולם מתפורר; אסונות אפוקליפטיים וסוף העולם כפי שאנחנו מכירים אותו, אלא העובדה הפשוטה, שהסרט יצא ב-2006.
ברגע שראיתי את המספר 2006 נתקפתי חלחלה, חרדה וצמרמורת ששמורות אצלי לרגעים הגרועים ביותר שחוויתי. תחושות קשות מאוד. מאז שיצא הסרט חלפו יותר מ-15 שנים.
אני נכנסתי למאבק האקלימי לפני יותר משנתיים, בערך בגיל 15. לא יכול לתאר כמעט במילים את הרגשות שחוויתי כשהבנתי את המצב. חוויתי התפרקות נפשית שפשוט קשה לתאר אותה לאנשים שלא חוו אותה לפני. בתור מישהו שעוד מכיתה ו’ יודע איפה הוא יהיה בפנסיה (כן, כן), העובדה שיש מצב ממשי שלא אזכה לחיות אפילו בגיל שלושים, משתווה להרגשה של לזרוק אותך מפסגת האוורסט בתקווה שתנחת על הרגליים.
את אותה תחושה של חרדה קיומית ,חבריי בנוער למען האקלים מכירים היטב כשיגרה.
מאז אותו רגע לפני שנתיים החלטתי לנטוש את החלום שלי, שאליו כיוונתי את כל השגרה שלי בתיכון: לעזור לבני אדם ולהיות רופא. תחושת הבגידה שהרגשתי מהאנושות הייתה כל כך גדולה ועמוקה שאני לא אותו בן אדם מאז.
נהייתי יותר ספקן , וציני. הדבר הכי קשה – איבדתי אמון באנשים ובאנושות. איך יכול להיות שבני האדם מצפים שאני אעזור להם כשבאותו רגע הם הורסים את העתיד שלי, בשתיקה שלהם, בפעולות שלהם. האם יכול להיות שאטפל ואציל את אותם אנשים שבגללם אני מאבד את הזכות שלי לחיות?!
בתחילת הפעילות האקלימית שלי כאקטיביסט, התחושות שחוויתי מההורים שלי היו קשות עד מאוד. דיברו איתי על “בזבוז זמן” ושאני “מבלבל את השכל”. פתאום תחושת הבגידה הופנתה גם אליהם, ורק התעצמה. חשבתי לעצמי: “הם פשוט משוגעים על כל הראש, אני פשוט לא מבין את זה”. זה הטריף אותי, הייתי חסר מנוח ולא יכולתי יותר לשבת בשקט. את התחושה הזו ההורים כמובן סיווגו כ”גיל ההתבגרות” . אם הם רק היו יודעים.
באותה תקופה, למרות ההתנגדות שלי, הם קנו ארגז ענק (אני לא צוחק) של מגבונים חד פעמיים בנוסף למגירת חד פעמי שהייתה לנו בבית. אני בתגובה (באותה תקופה עסקתי בהרחבה בנושא זיהום הפלסטיק, עכשיו אני מתמקד באקלים), החבאתי למשך חודשים ארוכים את כל הפלסטיק החד פעמי וחבילות המגבונים בחדר שלי .
הסכו”ם היה מוחבא מתחת לספרים במגרות וחלק בארון. חבילות מגבונים במגירה של הגרביים; כמה מתחת למיטה וכמה בתור שמרדפים בתוך אלבום הברכות מבר המצווה. הם כל כך התעצבנו והופתעו שהטילו עליי מגבלות ואיסורים על בילויים וחברים. במשך חודשים ארוכים לא וויתרתי. ה”מאבק” בסופו של דבר הצליח מעל המצופה. הלוואי שהמאבק האקלימי היה כל כך קל.
אני חושב שהם הבינו את חשיבות ורצינות האקטיביזם שלי בשני רגעים. הרגע הראשון בו סיפרתי להם שאני הולך לכנסת בפעם הראשונה, והרגע השני הוא הרגע בו עלינו על המטוס לועידת האקלים לנוער של האו”ם במילאנו. הם לא חושבים שאני צוחק יותר. גם הם הבינו.
היום , עיקר העיסוק שלי בנוער למען האקלים הוא בקשרי ממשל. חוויתי ויצא לי לחוות את הגרועות שבחוויות. להיכנס אל תוך המקומות בהם נגזלים ממני החלומות; להיפגש ולראות את האנשים שבגללם אני לא אזכה לעתיד. תחושות קשות מאוד שאני לא מסוגל לשכוח. תחושות שאני חווה אותן גם היום רק שהפעם אני עם ביטחון עצבני, מרפקים כעס ועצבים. זה עוזר.
אני זוכר את הרגע, בפעם הראשונה שבו חזרתי מהכנסת, הסתכלתי על הנוף של הרי ירושלים בעיניים דומעות. מכעס, עצב, ועצבים. איך יכול להיות שאני צריך לעשות את זה?! איזו משימה בדיוק לקחתי על עצמי? כמה רחוק אני עוד אגיע? האם בכלל נצליח? האם יכול להיות שבלעדיי כלום לא יקרה?
יומיים לפני, סיפרתי למורה שלא אגיע לבית הספר בגלל שבכוונתי להגיע לכנסת. היא הסתכלה אליי בעיניים פקוחות מהפתעה. היא לא רגילה לצערי לראות הרבה ילדים אקטיביסטים בבית הספר בו אני לא לומד. למרות מה שנוטים לחשוב, החברים שלי, אלו שנלחמים איתי במשבר האקלים, הם המייצגים של הדור שלנו. לא דור הסמארטפון, אלא דור של לוחמי צדק בלתי מתפשרים. אני גאה לקרוא להם חברים שלי.
באותה נסיעת אוטובוס התפכחתי לראשונה והשלמתי עם העובדה שזו הולכת להיות המציאות שלי בזמן הקרוב. כמה קרוב? רק הזמן יקבע, נקווה שלפני 2030.
בכל פעם שאני חוזר מהכנסת, לרוב בשעות לילה מאוחרות בעיניים דומעות, מחפש להסתכל על מה שכבר איבדנו. פותח גוגל ומסתכל על מינים של חיות שלעולם לא אראה עוד. אחרי מיליוני שנות אבולוציה הם פשוט נכחדו. וגם על החיות והמינים שפשוט נכחדים לי מול העיניים. אחרי שנטשתי את מקצוע הרפואה, החלטתי שארצה להיות זאולוג. להציל את המגוון הביולוגי. אני חייב!. אני מרגיש שזו השליחות שלי. מאז ועד היום קשה לי להפנים שאני חוזה פשוטו כמשמעו בהכחדה המונית.
ועכשיו נחזור שוב לטריילר של הסרט. הדבר השני שהטריף אותי כשראיתי את הטריילר הוא שאותם המילים, המסרים, המשפטים, פשוט לא השתנו. אותו תסריט כמו הסרטים שאני ראיתי ורואה על משבר האקלים. אני עדיין לא מצליח לתפוס את זה. איך הדור הבוגר ידע את מה שאני יודע, ועדיין לא פעל.
היום אני יכול לומר בבירור יותר מאי פעם (ובטח בעתיד ימציאו לזה מושג מדעי), מתפתחת כבר עכשיו שנאה, זעם, וכעס על הדור המבוגר, על הפוליטיקאים ומקבלי ההחלטות, וגם על ההורים שלנו; המורים שלנו; כל המבוגרים שהפקירו אותי ואותנו. כל אותם אנשים שבמקומם אני נלחם. אחרי יותר משנתיים אני אומר את זה ברור. אני לא יכול לסלוח להם. פשוט לא מסוגל. לשמחתי, אלו לא כולם.
עם התחושה הזו אני חי כיום, וכמוני רבים.
ואיפה אנחנו היום?
אני לא אשכח את מה שחברה קרובה שלי אמרה לי כשהיא קראה את הטיוטה הראשונית והארוכה לנאום שלי למצעד האקלים (כמעט 7 דקות של נאום). היא אמרה:” כמה חרא היית צריך לספוג בשביל לכתוב את הדבר הזה?”.
הרבה. מאוד. אני עדיין חווה את אותה הרגשה גם היום בזמן ועידת האקלים של האו”ם בגלזגו שלפי מה שאומרים, בין היתר, תחרוץ את עתיד האנושות. היום יותר מתמיד החרדות והכעס צפים, העצב והכאב מתגברים, ויש לי את הכוח הנפשי לכתוב את זה ולפרוק. אין לי הרבה תקוות מהועידה הזו. אין לי הרבה תקוות לעתיד.
לכל פעיל ופעילה במאבק האקלימי יש את הסיפור שלהם. כולנו עברנו ועוברים גיהנום. תקשיבו לנו, למסר שלנו ולסיפור שלנו. זה עוזר לנו לפרוק ולשתף. זה מחזיק אותנו.
מוזמנים ומוזמנות לשתף .
כתב: תומר גרטל, בן 17, ‘נוער למען האקלים’.
שתפו ברשתות החברתיות:
קבל התראה מזדמנת לתיבת הדוא”ל
