בדו”ח של האומות המאוחדות, “עתידנו המשותף”, שהוצג על ידי ועדת ברונטלנד בשנת 1987, מצוין כי עלינו לענות על צרכי ההווה מבלי לפגוע ביכולתם של הדורות הבאים לספק את צרכיהם בעתיד. גם המסמך “אג’נדה 21”, שהוצג במסגרת “פסגת כדור הארץ” בריו דה ז’נרו בשנת 1992, במטרה לקבוע סדר יום חדש במאה ה-21, מבוסס על העיקרון של צדק בין-דורי. שני מסמכים מכוננים אלה, בנוסף לאין ספור דיוניים בינלאומיים, פסגות אקלים והסכמות גלובליות, מדגישים גם את הצורך בפעולה משותפת ומיידית להצלת כדור הארץ והאנושות.

אחריות בין דורית היא גם מושג מפתח בתפיסת הקיימות. קיימות מוגדרת כיכולת של הטבע לשאת תהליכים ושל התהליכים להתקיים ביציבות לאורך זמן תוך שקלול היבטים סביבתיים, חברתיים וכלכליים. המשמעות היא שצריך להתקיים שיווי משקל בין היכולת של הטבע להמשיך ולקיים את המערכות הטבעיות (מחזורי חיים, שרשראות מזון וכדומה) ולתמוך בחיים על פני כדור הארץ לאורך זמן, לבין ההתפתחות והצרכים של אוכלוסייה מסוימת (אנושית או אחרת) שתלויה בתהליכים אלה. במילים פשוטות, איך צריך לחיות היום כך שגם הדורות הבאים אחרינו יוכלו לחיות לפחות באותם התנאים כמו אלה שיש לנו.

האגדה התלמודית על אודות חוני ונוטע עץ החרובים מציגה את יחסי הגומלין בין האדם לטבע בכמה רבדים. היא מדגימה את הרגישות שמגלה התרבות היהודית כבר בספרות חז”ל להדדיות הקיימת בין האדם לבין הטבע, אך גם מתייחסת לאחריות האקטיבית של כל דור לדורות הבאים – כולל לצאצאינו המרוחקים יותר, אלה שלא נזכה להכיר. היא מדגישה שהחיים על הכדור הזה הם תוצאה של ערבות הדדית בין בני אדם באשר הם, ערבות אשר החלה אי שם בערש האנושות ואמורה להימשך לעד. כל הרבדים הללו מתנקזים בסופו של דבר לדבריו של הנוטע: “אני מצאתי עולם מלא חרובים, כפי ששתלו אבותיי לי, כך אני נוטע לבניי”.
האגדה על עץ החרובים ממחישה את הנס הגדול של הטבע ואת היות האדם חלק מן הנס הזה, לא רק בעתיד – כמו באגדת הנוטע – אלא בהווה ממש. שמירה על עץ החרובים ואחריות בין-דורית הם עקרונות יהודיים עתיקי יומין, אך המחויבות אליהם חשובה היום יותר מתמיד. מפתיע לגלות שחז”ל הבינו את עיקרון הקיימות, ופעלו למענו, גם אם לא קראו לו בשם.