קונצנזוס, אתגר, דו”ח דרמטי – הבעיה הגדולה ביותר של המאה

כיום יש קונצנזוס מדעי שההתחממות הגלובלית היא הבעיה הכי חשובה שעומדת לפתחנו. זהו האתגר הכי גדול של הדור שלנו ושל המאה כולה. וזה כבר ממש לא בתיאוריה. זה כאן. בכל שנה מזג האוויר מתחרפן יותר מבשנה שקדמה לה, ובכל זאת, ההתחממות הגלובלית נמצאת בחלק התחתון של עמוד כלשהו בעיתון. דו״ח דרמטי של האו״ם קוצב למנהיגים שנים ספורות לבלימת עליית הטמפרטורה כדי להימנע מנזקים קיצוניים. הדו״ח שהוציאה הסוכנות הבין ממשלתית של האו״ם למעקב אחרי האקלים (IPCC) אומר דבר כזה דבר: חבר׳ה, עד עכשיו דיברנו על עלייה של שתי טמפרטורות כנקודת האל חזור שצריך למנוע בכל מחיר. על זה חתמנו בהסכם פריז: כדור הארץ התחמם, זו כבר עובדה, אבל בואו לא ניתן לו להתחמם יותר מדי. [ראו בנספח כתבה מערוץ 10 האו”ם: לעולם יש 12 שנים כדי למנוע אסון אקלים]

שתי מעלות צלזיוס נחשבו ל”יום הדין”

עד היום נהגו להתייחס לעלייה מקסימלית של 2 מעלות צלזיוס מעל הטמפרטורה הממוצעת טרום המהפכה התעשייתית כגבול עליון שמעליו צריך ממש להיזהר. מדובר על עלייה של שתי מעלות בטמפרטורה הממוצעת בכל המדינות בכל היבשות בכל העונות. היום אנחנו נמצאים מעלה אחת מעל הטמפרטורה הממוצעת טרום המהפכה התעשייתית. זה נשמע מעט, אבל המשמעות היא שבמקומות רבים, הטמפרטורה הממוצעת בקיץ תעלה מ-30 מעלות צלזיוס ל-40 מעלות.

גם בדרך לשתי מעלות אנחנו בקטסטרופה

במשך שנים כל העולם היה עסוק, יחסית, במטרה הזאת: לא לעלות מעבר לשתי מעלות צלזיוס. שתי מעלות נחשבו ל”יום הדין”. אבל הדו״ח הנוכחי של ה-IPCC בדק מה קורה בדרך לשם. מה יקרה כשנהיה 1.5 מעלות ביחס למצב לפני המהפכה התעשייתית. התשובה במילה אחת – קטסטרופה. מה שראו המדענים זה שהתוצאות יהיו הרסניות מאוד כבר ב-2030-2050, כלומר החל מעוד 12 שנה נחווה גלי חום בלתי נסבלים, סופות חום, שטפונות, שוניות האלמוגים ייעלמו, התנאים יהפכו להיות יותר ויותר קשים על פני כדור הארץ. בצורת, אובדן מי שתיה, אובדן שטחי מחייה שלמים כתוצאה מעליית פני הים, גלי פליטים של מאות מיליוני אנשים. האקלים יהיה לא רק מאוד לא נוח, אלא לא יאפשר גידול מזון במקומות רבים. ואנחנו נגיע לשם. זה יקרה בסביבות שנת 2040, בשלב שבו חלקנו עדיין נשלם משכנתא, וזה בתנאי שעד אז עוד נחייה בעולם “נורמלי” שבו לא תיערכנה בו מלחמות בין שבטים על מים. אנשים קצת מתחילים להיכנס לפאניקה, אבל בעיקר ברשתות החברתיות. פאניקה ברשתות החברתיות זה טוב ויפה, אבל זה לא ממש משפיע על המצב. אם אנחנו רוצים לעצור את זה, אנחנו צריכים להעביר כ-80% מייצור האנרגיה שלנו מדלק מבוסס מאובנים לאנרגיות מתחדשות כמו רוח ושמש.

אז מה עושים?

נדרשים צעדים די דרסטיים. למשל – פליטת גזי החממה צריכה לרדת ב-45% עד 2030 וב-100% עד 2050. זה דרמטי. השימוש בפחם כמקור לחשמל היום שעומד על 40%, יצטרך לרדת לאחוזים בודדים בלבד (ולידיעת שר האנרגיה שטייניץ – גז טבעי הוא מקור אנרגיה פוסילי שאינו מתחדש, אשר פולט גם הוא גזי חממה ולכן השימוש בו צריך להיות לתקופת ביניים בדרך למעבר להפקת אנרגיה באמצעות מקורות אנרגיה מתחדשים – שמש ורוח). שימוש באנרגיה ירוקה מתחדשת, בעיקר רוח ושמש, יצטרך לעלות מ-20% כיום ל-67%. לא פחות. לכל הדברים האלה יהיו מחירים עצומים – גם כלכליים, כמובן. המחיר של לא לעשות כלום הוא כנראה גבוה הרבה יותר. מצד אחד אנשים יאבדו את עבודתם אולם מנגד ייפתחו תחומי עיסוק חדשים (מתקיני פאנלים סולריים, כדוגמה). יש לנו את היכולת, יש לנו את הטכנולוגיה, אנחנו מבינים מה צריך לעשות כדי לפתור את הבעיה, אבל אנחנו פשוט לא מסובבים את ההגה לכיוון הנכון. אנחנו לא עושים את זה למרות שאם עד שנת 2030 לא נשנה לחלוטין את הדרך שבה אנחנו מייצרים וצורכים אנרגיה, לא תהיה לנו עוד הזדמנות.

וידאו: 7 השפעות לא נורמליות של שינוי האקלים על אורח החיים שלנו 11 דקות, כתוביות באנגלית

למה? מה הסיבה לכך שאנחנו עושים כלום?

פרופ’ דן אריאלי, מומחה עולמי לכלכלה התנהגותית, חושב שהבעיה היא בצומת שבין הכלכלה לפסיכולוגיה. לדעתו, ההתחממות הגלובלית היא אולי הבעיה הכי קשה מבחינת הטבע האנושי. זו בעיה שההתנהגות ביחס אליה מגלמת בתוכה את האפאטיה האנושית המקסימלית. למה? כי זה יקרה בעוד הרבה זמן; כי לאנשים אחרים זה יקרה לפני ובצורה חמורה יותר; כי אנחנו לא באמת רואים את ההתחממות; כי ההתחממות היא מאוד איטית, כי אנחנו לא רואים אף אחד ספציפי סובל; כי לא רואים סבל ספציפי, ומה שלא נעשה זה טיפה בים. מעל לכל – יש גורמים רבי השפעה שמנסים (ומצליחים) לייצר אי וודאות בקשר לעצם קיומה של ההתחממות הגלובלית ולגבי מקורה, אף שלמעלה מ-96% ממדעני האקלים טוענים שההתחממות הגלובלית היא עובדה מוכחת מדעית וכי מקורה הינו פעילות אנושית שהחלה בעקבות המהפיכה התעשייתית והוציאה את האטמוספירה משיווי משקל. השילוב של כל אלה הוא מאוד מאוד קשה. ויכוח בין מצדדי ומתנגדי הקונצנזוס בנושא שינוי האקלים – מתוך תכניתו השנונה של ג’והן אוליבר (HBO) – 4:25 דקות. אפשר לבחור בהגדרות > כתוביות בעברית. דוגמה (בנושא שאינו קשור לשינוי האקלים) לסירוב להכיר בנזק מצטבר כיוון שלא נראים שינויים חיצוניים מיידיים ומכיוון שאנשים אינם מוכנים לבצע שינוי באורח חייהם ניתן למצוא באיי פארו. התושבים, שניזונים מבשר לווייתים שהם צדים, אשר מכיל עופרת שהצטברה במשך חייהם הארוכים של הלווייתנים, מסרבים להכיר בנזק הבריאותי (למרות שהוא עתיד לפגוע גם בילדיהם) למרות שהרופא מראה להם את תוצאות בדיקות הדם שלהם. הנושא מוצג בסרט התיעודי אי הלווייתנים (The Islands of the Whales). ההיסטוריה נתנה לנו הזדמנות להעמיד את התאוריה של אריאלי במבחן התוצאה. הייתה לנו בעיה אחרת, החור באוזון, שתקפנו אותה בצורה אחרת ומאוחדת ויכולנו לה. הזמר שמופיע בקליפ הוא אריאל זילבר מתוך הרצועה המוזיקלית של הטלוויזיה החינוכית. יותר מכמה שהשיר מדהים, הקליפ פשוט לא מהעולם הזה. זה קליפ שבתחילתו רואים את זילבר יושב מול כמה ילדים כשהוא לבוש כמו חקלאי, אחר כך הוא האדם הקדמון, עם הילדים, בג’ונגל, משם עובר לשחזור של תיבת נוח ומסתיים בריקוד האוזון סביב פחית ספריי ענקית. כן – ספריי. החור באוזון או הדלדלות האוזון היו ה-נושא ה-חם של שנות ה-80. כולם דיברו על זה. רק שבמקרה הזה, המאבק הצליח. האוזון (O3) הוא גז המהווה חלק מהאטמוספירה שלנו. הוא ממלא תפקיד חשוב בסינון הקרינה האולטרה סגולה, המזיקה מאוד, המגיעה מהשמש. הוא חיוני לקיום חיים על כדור הארץ. בשנת 1983 התגלה שחלק משכבת ההגנה הזו הולך ומתדלדל. זה קרה בגלל גזים שהיו בשימוש תעשייתי נרחב – בעיקר CFC ופחמן ארבע כלורי. ב-1987 נחתם הסכם מונטריאול שאסר על שימוש בגזים שפגעו באוזון. הלחץ של תעשיינים שהשתמשו בגזים האלה, בעיקר בתרסיסים (תרסיסי שיער, לדוגמה) ובמזגנים, היה עצום, אבל הקהילה המדעית ניצחה וההסכם, הראשון מסוגו בעולם, נחתם. כל זה קרה כי בני תמותה כמוני וכמוכם, אנשים שקשה להם מאוד להבין מהו אוזון, הצליחו להבין שני דברים: אחד, אם משתמשים בספריי לשיער (וזה שנות ה-80, היה הרבה ספריי לשיער), אין אוזון. שתיים, אם אין אוזון, יש קרינה שגורמת לסרטן העור. כששמים את שני הדברים אחד מול השני, די ברור במה רוב האנשים יבחרו. ובאמת, במאבק הזה ניצחנו. החור באוזון הולך ונסגר, ועד 2050, אם נהיה בסביבה, לא יהיה אותו בכלל יותר. בניגוד לחור באוזון, ההתחממות הגלובלית הרבה יותר חמקמקה. הנזקים שלה די שקופים עבורנו או רחוקים מאוד וגם את הזיהום לא ממש קל לראות. אבל בואו ננסה להקשיב לו. בואו נהיה שנייה אחת בשקט. מבעד לנשימות שלנו, אפשר לשמוע משהו אחר. מכוניות ברחוב או בכביש מסביבנו. רשרוש של מנורות, של מזגנים, של מקררים. אלה גזי חממה. הם נפלטים לאטמוספירה כתוצאה משריפה של דלק. אנחנו פולטים אותם. ואנחנו ממשיכים, וממשיכים, וממשיכים. אף אחד גם לא מנסה לעצור אותנו. לזה התכוון ה-IPCC בדו״ח כשכתבו שאנחנו צריכים “שינויים מהירים וחסרי תקדים בכל ההיבטים של החברה”. אם הגזים האלה שהמכונית שלנו פולטת היו בצבע בולט, או אם היינו רואים קשר ישיר בין הדברים – למשל, שהאוויר מתקרר באופן מיידי כשאנחנו רוכבים על אופניים – היינו זורמים עם זה. אבל המאבק הזה הרבה יותר איטי וממושך. בניגוד לחור באוזון, לתקיפת חייזרים, או לפרויקט הגרעין של איראן, קשה עד בלתי אפשרי להפוך את ההתחממות הגלובלית לסיפור חדשותי. זה מצליח פה ושם, נניח, כשמישהו מצליח לצלם דב קוטב רעב ורזה מנסה לקפוץ בין הקרחונים הנמסים של הקוטב הצפוני, או כשקו החוף של עיירה בגרינלנד מתחיל להתכרסם בגלל עליית מפלס האוקיינוסים. אבל רוב הזמן, זה סיפור שכולו מספרים וסטטיסטיקות, שהאיומים בו הם בין מעלות וחצאי מעלות.

הבית הלבן (בתקופת אובמה, 2014): צפו להצפות, בצורת, ושריפות.

סרטון וידאו, 3:11 דקות. ב-200 השנים האחרונות, 45% מהפחמן שהצטבר באטמוספירה הגיע מארה”ב. מדינות עשירות מזהמות יותר ממדינות עניות, וארה”ב יותר מכולן. זוכרים שדיברנו על זה שקשה לנו לחשוב על ההתחממות הגלובלית? זה יקרה בעוד הרבה זמן, לאנשים אחרים קודם, המקומות שנפגעים ראשונים ממשברי אקלים הן מדינות עניות וקטנות או איזורים עניים בתוך מדינות עשירות. גם בתוך מדינות עשירות, האנשים הפגיעים ביותר למשברי האקלים הם העניים. מי שגר בבתים רעועים, שעובד בחוץ, שרגיש לכל עלייה במחירי המזון, ושאין לו לאן לברוח. תחשבו על תושבי ניו אורלינס בזמן הסופה קתרינה, לעומת תושבי ניו יורק בזמן הסופה סנדי. מעמד הביניים עמיד יותר, ומי שמנהל את העולם, המנהיגים שמחליטים על איך נתנהג מול ההתחממות הגלובלית, הם אנשים ממעמד הביניים ומעלה. חלקם מעדיפים את הסדר הקיים מחשש שהעושר שלהם ייפגע. הנשיא דונאלד טראמפ וחבריו אף מנסים להכשיל את המאמצים להילחם בהתחממות הגלובלית שמטרתם הפחתת עוצמת הנזקים שייגרמו לאוכלוסיות שונות ברחבי העולם כתוצאה מבצורת, שטפונות והצפות, שריפות ועוד. בישראל, כמייצגת של מדינה בעלת סגנון חיים מערבי ובזבזני מן ההיבט הסביבתי, אדם מהעשירון העליון אחראי לפליטת משל של פי 25 מגז החממה CO2 לעומת אדם שחי בעשירון התחתון, אבל גם אם כל העשירים בעולם ייעלמו עכשיו, המצב לא ישתנה משמעותית. הם עדיין מעט מאוד אנשים. כמותית, מרבית הפליטות משוייכות למעמד הביניים.

אחד הגורמים לכשל – התשואה הפיננסית קצרת טווח על השקעה במניעת ההתחממות הגלובלית אינה גבוהה דייה ביחס לאלטרנטיבות פיננסיות

מחקר משמעותי משנת 2006 (The Stern Review) בחן של ההיבטים הכלכליים של ההתחממות הגלובלית. המסקנה הייתה שכדי למנוע את ההתחממות (נכון למועד הדוח) יש להשקיע כ-1% אחד מהתמ״ג העולמי מדי שנה. אם לא נשקיע, ההתחממות עצמה תגרום לירידה של 5% מהתמ״ג מדי שנה. אנשים נוספים ערכו חישובים והגיעו למסקנה שהתשואה על ההשקעה במניעת התחממות תעמוד על כ-6%. מסקנתם היתה שיש השקעות שמבטיחות תשואה גבוהה יותר ולכן השקעה כזו “אינה כדאית” מבחינה כלכלית וכי עדיף להשקיע בהשקעות אחרות שמבטיחות תשואה גבוהה יותר. למעשה, עדיף היה להשקיע במקדונלד’ס. מחיר מניה של מקדונלדס בשנת 2006 עמד על 25$. מחיר מניית מקדונלד’ס עומד כיום (20/11/2018) על 184$. היום היא עולה 177$. ואם בשלב הזה אתם שואלים “מה הטעם להשקיע במניית מקדונלדס אם אין עולם בכלל – ברכותיי. הגעתם למבוי סתום. זיהיתם את כשל השוק הכי גדול בהסטוריה של של שוק המניות. זה אחד ההסברים לעליית שוק המניות ביום שבו הנשיא טראמפ, מכחיש התחממות שפועל למנוע פעילות שמנסה להפחית את פליטות גזי החממה, ביטל את הסכם פריז שנועד להביא את כל מדינות העולם לשיתוף פעולה ולהפחית את פליטות גזי החממה. עליית שוק המניות הראתה את העדפת הרווח קצר הטווח על פני שרידות ארוכת טווח.