כתבת הסביבה של 'גלובס'
פורסם בתאריך: 09/04/2021
בחודש מרץ האחרון הודיעה בלקרוק, חברת ניהול הנכסים הפיננסיים הגדולה בעולם, לחברות בהן היא משקיעה: “נצביע נגד בחירה מחודשת של חברי דירקטוריון שיתנגדו להמלצות בנושאי ESG”. במילים אחרות: חברה המנהלת מעל ל-8.6 טריליון דולר בנכסים מטעם לקוחותיה, הודיעה לחברות שאם לא יתייחסו כראוי לשיקולים סביבתיים, חברתיים וכאלה הנוגעים לממשל תאגידי, היא תפעל כדי לאלץ אותן להשתנות.
בשנת 2020 זינקו השקעות ה-ESG בעולם לשיא חדש. לקרנות העוסקות בתחום זרמו יותר מ-51 מיליארד דולר, לעומת 21 מיליארד דולר ב-2019. המגמה צפוי להימשך ב-2021, ולהגיע לגבהים חדשים. אז למה המשקיעים לוטשים עיניים להשקעות שלצד התשואה הכספית יש בהן ערך ערכי?
סקר של חברת ניהול הנכסים Nuveen בקרב מנהלי השקעות ניסה לספק תשובה לכך. מרבית המשקיעים ענו כי ביצועי ההשקעות האתיות הם המניע העיקרי, בעוד ש-46% אמרו שהשקיעו באפיקים התואמים לערכיהם. בנוסף, 38% ענו כי אלו ערוצי השקעה המנהלים את סיכוניהם ברמה מיטבית.
מימוש ערכים חברתיים בתוך המארג העסקי ודיווחים הנוגעים לאחריות תאגידית משפיעים לטובה על מוניטין של חברות והדרך שבה הן נתפסות בשוק. באופן הזה, חברה יכולה לאותת ללקוחות על כך שכספם לא רק מעשיר את חשבון הבנק של בעליה, אלא גם חוזר לחברה או לסביבה. למשקיעים מדובר באיתות כי מדובר בעסקים החשופים פחות לתביעות בתחומים רבים.
בין אם מדובר בניסיון לקרוץ לדורות הצעירים יותר, שדורשים לדעת בדיוק מהו הנתיב שבו זורם כספם, בציפיות אתיות של בעלי עניין או בשינוי וולונטרי שמקדים את הרגולטור, חברות ותאגידים רבים בעולם מציבים יעדים ומדדים לאחריות תאגידית, ומנסים להפוך אחראים יותר לסביבה בה הם פועלים.
בין הכלים המרכזיים לבחון את התהליכים הללו נמצאים דוחות האחריות התאגידית, שנועדו מחד לציבור ומנגד למשקיעים, כשהם מהווים מעין ‘חלון’ להתנהלותה של חברה. בין הפרמטרים הנכללים בהם ניתן למצוא פעילות בתחום הקיימות להפחתת גזי חממה, ניקוי שרשרת האספקה מעבדות או עבודת ילדים, שוויון שכר בין נשים וגברים, הגנה על זכויות עובדים, ממשל תאגידי תקין ומינוי נשים לדירקטוריונים.
בעולם מדובר בפרקטיקה שהופכת נפוצה יותר ויותר. אם בשנת 2011 פחות מחמש חברות S&P 500 פרסמו תיעוד רשמי של הפרקטיקות העסקיות שפיתחו ביחס לאחריות חברתית תאגידית, עד 2014 כבר 75% מהחברות פרסמו זאת, וב-2018 שיעורן עמד על 86%. בארץ, לעומת זאת, מדובר במגמה איטית וזוחלת, כאשר חברות – גם אלו המדברות על אחריות תאגידית – לא ממהרות לכמת את הנתונים, ולהציגם בצורה מדידה ובת השוואה מדי שנה.
“במשך עשור, היינו ‘תקועים’ על אותה כמות – כ-30 חברות שכותבות דוחות ו-30% מהבנקים שמחויבים לכך על ידי בנק ישראל, וגם יישרו קו בדוחות שנתיים עם אשרור חיצוני. היו כאלו שהתחילו והפסיקו כמו סלקום, ואחרות שהתמידו. כשהסתכלנו על מדדים עולמיים – ראינו שאנחנו לצד קזחסטן בנושא”, אומר עברי ורבין, מנכ”ל good vision מקבוצת פאהן קנה.
“לא ברור למה בעולם רוב החברות הגדולות שם, ובאירופה נכנסה ב-2017 דירקטיבה שמחייבת לכך חברות עם יותר מ-500 עובדים, ובארץ הדברים לא זזים. בהייטק, למשל, יש המון תקציבים, אבל אין התנהלות שקופה בדברים האלו. גם היוניקורנים לא שם”.
כדי לשנות את הדשדוש המקומי בתחום, המדינה תסייע ל-17 חברות ציבוריות להפיק דוחות אחריות תאגידית, למשך שנה אחת. לפי ורבין, המעורבות של המדינה, בשילוב המגמות העולמיות, עשויה להוביל השנה למעין זינוק. “אנחנו חווים קפיצה, שמוסברת גם על ידי הבאזז המטורף סביב נושא ה-ESG, שמראה שהמשקיעים שואלים יותר שאלות בנושא סביבה, חברה וממשל תאגידי.
“כששואלים אותך כמה פעמים, האסימון נופל ואתה מבין שאתה צריך לפעול. הציונים של החברות בתחום ה-ESG מושפעים במידה רבה מדוחות האחריות התאגידית. כשיש יותר דרישות ממשקיעים ומלקוחות גדולים, אתה אומר לעצמך – זה לא משהו שנחמד אם יהיה לך, אתה חייב את זה. תוסיפי לזה את העולם של היום – המילניאלס ודור ה-Z דורשים את הדברים האלו. הם דורשים שמירה על הסביבה, שקיפות, גיוון תעסוקתי, סביבת עבודה בטוחה. זה כבר לא ‘עסקים כרגיל’. העולם משתנה”.
“בישראל עדיין מדובר בנונ-אישיו. אנחנו מאחורי המגמה הגלובלית”, אומרת ד”ר אור קרסין, מומחית למדיניות ורגולציה סביבתית באוניברסיטה הפתוחה. “הדוח של KPMG בוחן את 100 החברות הגדולות ביותר ב-52 מדינות – כלומר, 5,200 חברות. ישראל לא נכללת בין המדינות האלו, כי אין בה אפילו 100 חברות שמדווחות, ומדובר באחוז זניח מתוך החברות הגדולות.
“בשנת 2020, 80% מ-100 החברות הגדולות במדינות האלו פרסמו דוחות אחריות תאגידית. חלק מהמדינות הן מדינות מתפתחות ונכשלות, כמו פקיסטן, ניגריה ופרו, וחלקן מדינות עם הכנסה בינונית שבהן שיעור הפרסום גבוה ביותר – כמו מלזיה ואינדונזיה”.
כיצד ועל מה מדווחות החברות? ראשית כל, צריך לומר: החברות העומלות על דוחות ומדדים עושות זאת מרצונן החופשי, והן מעטות מדי בשלב זה. אך בשל היעדרה של רגולציה מחייבת, כל חברה בוחרת את האופן שבו היא מדווחת, ועל הפרמטרים עליהם היא מדווחת. בישראל יש חובת פרסום דוח אחריות תאגידית רק על סקטור הבנקאות, אך גם במקרה הזה, מדובר בהוראה כללית, ללא קווים מנחים.
כאן טמון הקושי: החברה מחליטה האם לפתוח חלון אל הרחוב, מחליטה מה גודל החלון, ומה מידע שהיא חושפת ומוציאה החוצה. בעוד שארגונים רבים מתהדרים בשקיפות, בפועל דיווחיהם נותרים עמומים.
לא מדובר בתופעה מקומית. קרסין מסבירה כי גם בהיבט הבינלאומי, רק 61% מהחברות מפרסמות נתונים כמותיים. “יש דוחות שהמטרה המובהקת שלהם היא יחסי ציבור. כשקוראים דוח כזה מיד מתעורר תמרור אזהרה: ‘כאן דוח למטרות תדמית. זהו תרגיל ביחסי ציבור’.
“עושה קריירה ברשתות” – הקמפיין שחוגג את רוח התקופה
“חברות חוששות שחשיפת מידע רגיש, כלומר כזה שאיננו חיובי בלבד, תעורר ביקורת. קשה להיתלות בטיעון הזה כאשר דוח אחריות תאגידית נועד לחזק שקיפות ולהגביר אמון. צריך להחליט באיזה נתיב החברה הולכת: הסתרת מידע או חשיפת מידע. אנחנו רואים לבלוב של התעשייה הזו – של יועצים, חברות דירוג וקרנות אימפקט. זה גדל כתחום מסחרי, אך תמיד צריכה להישאל השאלה: מה האימפקט האמיתי לחברות, מלבד התרומה לשורת הרווח שלהן, בכך שהן נכנסות למדדים נחשבים ונהנות מתדמית משודרגת”.
במחקר שביצעה קרסין היא גילתה שלא תמיד יש קשר בין רמת האחריות לדיווחים. “באנו לחברות ואמרנו, ‘אנחנו מזהים אצלכם אחריות תאגידית ברמה גבוהה. למה אתם לא מדווחים?’. קיבלנו שתי תשובות. הראשונה, ‘אם נדווח, אנחנו פותחים את עצמנו לביקורת. זה אומר שבמקום להפנות את תשומת הלב לכל הדברים שבהם פעלנו לטובה, יפנו אלינו אצבע מאשימה באותם תחומים שאנחנו לא פועלים בהם או לא בולטים לטובה’.
“יש כאן חשש מוצדק, שדווקא אותן חריגות לטובה שמדווחות הן אלו שאנחנו נבקר, בזמן שכל היתר בכלל לא מדווחות. התשובה השנייה שקיבלנו היא ‘אנחנו עושים את זה כי זה טוב לחברה ותואם את הערכים והתרבות שלה, ולא מרגישים צורך לדווח'”.
פעמים רבות, היעדר סטנדרטיזציה אחידה מוביל לכך שדוח חשוב, אשר יכול היה להעיד על התקדמות בתחום כמו הפחתת פליטות או על הזירות שבהן חברה מתמודדת טוב פחות, הופך למעין מסמך שיווקי נוצץ אך דל בתוכן מהותי עבור המשקיעים.
בעולם יש מספר תקינות לדיווח אחריות תאגידית. ה- GRI הוא הסטנדרט המקובל ביותר – כ-70% מהדוחות שהתפרסמו ב-2020 היו לפי הסטנדרט הזה. הוא כולל ארבע קטגוריות של דיווחים: כלליים, כלכליים, סביבתיים וחברתיים.
כל תחום מחולק לתתי תחומים וכולל עשרות אינדיקטורים שמהם יכולות החברות לבחור על מה ידווחו, אף שהן מכוונות לבחור אינדיקטורים הקשורים באופן מהותי לליבת הפעילות שלהן. מדובר בתקן המיועד לכלל מחזיקי העניין, ופונה יותר לציבור הרחב. מאחר ואפשרויות הבחירה בין האינדיקטורים מרובות, הוא עשוי לאבד את המשמעות מבחינה מהותית-כלכלית.
לאחרונה יותר ויותר חברות החלו לדווח לפי תקן SASB , המכוון במידה רבה יותר לצרכי משקיעים. ב- SASB פיתחו פרוטוקול דיווח לתעשיות שונות, והדגש הוא על מדדים המשקפים קשר מהותי לתחום העסקי של החברה. לכן, סטנדרט הדיווח הזה מתאים יותר למידע שמכוון לגורמים פיננסים ולשווקים.
כאמור, בעולם הפרקטיקות האלה מקובלות יותר. “דווקא בישראל, שבה השוק לא מזהה ולא מאותת לחברות, עצם הפעולה הפרואקטיבית שלהן תיצור אפקט הפוך של תודעה בקרב המשקיעים, ותגביר את העיסוק של המוסדיים והקרנות בהיבטים האלו”, אומרת קרסין. “החשיבות היא דו סטרית. זה חשוב גם לצרכנים, שרוצים לנהל את ההחלטות שלהם בצורה מושכלת, ולהבין איך הכסף שהם מוציאים משפיע על היבטי קיימות.
“חברות שמתחילות בתהליך דיווח, לרוב יחלו בפעם הראשונה לנטר ולאסוף באופן עקבי מידע על תחומים סביבתיים וחברתיים שמהותיים להן. ידוע שמה שלא נמדד לא מנוהל, ולכן תהליך הדיווח מגלם בתוכו הזדמנות להתחיל לאסוף מידע שיסייע למנהלים לנהל טוב יותר, וסביר להניח שיאיר סיכונים או הזדמנויות שלא נטו להתייחס אליהם”.
לפי ורבין, בישראל יש כ-500 חברות עם פוטנציאל לביצוע דוחות ומעקב אחר ביצועים בתחומי ה- ESG . “יותר ויותר מתחילים לדבר במונחים של אימפקט. לא ‘תרמתי 50 מיליון’, אלא מה הערך החברתי או הסביבתי של הפעילות. אם אני חברת תרופות, אני יכול לומר, למשל, כמה פרוצדורות רפואיות מנעתי, ואיזה אימפקט היה להתנהלות העסקית שלי.
“בסוף, כשמורידים את העטיפות, רואים שהעולם הולך לכיוונים של הפחתת פחמן, גיוון, וולביאינג. כמנהל, אתה רוצה להיות חלק מאלו שיפרחו. חברות שיהיו להן כלים לתפקד בעולם הזה, ירוויחו יותר. אם לא תהיה חלק מהמגמה הזו, תצטרך לספק לכך הסברים”.
ליעד אורתר, יו”ר המכון לאחריות תאגידית, סבור שהמציאות בנוגע לדיווחי האחריות התאגידית עומדת להשתנות. “אנחנו נמצאים בדמדומי תקופת האחריות התאגידית”, הוא אומר. “להוציא דוחות עם המון עמודים מלאי מלל, זה משהו שאין ממש מה לעשות איתו. העניין החשבונאי מקבל מקום עכשיו – הופכים משתנים נומינליים למספרים ונתונים כמותיים.
“דוגמה לכך היא המהלך של פסגות עם נשים בדירקטוריון. הם אומרים: לא נשקיע בחברות ללא נשים בדירקטוריון. הדרך לבדוק את זה היא ברורה מאוד, והיא אחת. זו לא הצהרה של ‘אנחנו בעד לקדם נשים’. זה עניין חשבונאי. תנו לי מספר: אתם מתחת ליעד? זה no go. זה יקרה בכל החזיתות, גם בענייני סביבה. אל תגידו לנו כמה אתם מאמינים בשינויי אקלים. תגידו לנו מתי אתם מגיעים לאפס פליטות נטו ומה יעדי הביניים”.
למרות זאת, גם אורתר מודע לכך שהשינוי המהותי טרם התרחש. אם השיח המרכזי שילווה אותנו בשנה הקרובה עם כניסת ממשל ביידן והרגולציה האירופית הוא יעדי אפס פליטות פחמן, למשל, הרי שבישראל הזירה העסקית יחסית רדומה. בעולם התחייבו אלפי חברות להגיע לאפס פליטות נטו עד אמצע המאה, ובאנגליה למשל ל-30% מהתאגידים יש מחויבות פחמן.
“כשאתה מדבר באנגליה על ניטרליות פחמנית ופליטות פחמן, כולם יודעים על מה אתה מדבר”, אומר אורתר. “בארץ אנחנו עדיין מסבירים. המודעות פה נמוכה, ויש לחץ יחסית נמוך מצד הצרכן. החברות לא רואות בכך משהו שנוגע להן.
“אבל יש תאגידים ישראלים שיש להם לקוחות באירופה, ועומדים עכשיו מול שרשראות אספקה אירופיות שמחויבות לניטרליות פחמנית, וזה יחייב אותם להתאים את עצמם – אם הם רוצים להמשיך לייצא. אם דברים לא יקרו בצורה וולונטרית, בעתיד הלא רחוק הם יקרו בצורה רגולטורית. אי אפשר להמשיך להסתפק בדיווחים בלבד”.
שטראוס: אפס פליטות ב-2050
● קיימות: היעדים השאפתניים קדימה עומדים על אפס פליטות ב-2050, ומעבר ל-100% אנרגיה מתחדשת עד 2040 במתקני החברה בישראל. אין יעדי ביניים.
● בריאות: שנת 2020 הפחיתה החברה 7.4 טון מלח ו-142 טון סוכר (רובם במוצרי המחלבה), החברה שואפת להפחית כ-10% מלח ב’חטיפים שונים’ בשנה הקרובה. ישנה התחייבות שלא לעלות את אחוז המוצרים המסומנים במדבקה אדומה, לא מצוין כמה מוצרים מתוך סך מוצרי החברה מסומנים כיום.
● שוויון מגדרי: נשים מהוות 58% מהדירקטוריון, ו-17% מהנהלת הקבוצה. היעדים הם גיוס נשים וגברים במידה שווה, וקידום נשים לתפקידי ניהול עד 2024. החברה מפרטת התקדמות שנתית בנושא, ומודה כי באחת מחטיבותיה אין כלל נשים מנהלות.
תקן דיווח: GRI
נת”ע: לא מציבים יעדים קדימה
● יעדי פיתוח בר קיימא של האו”ם: פירוט תמציתי של היעדים, ואופן היישום שלהם.
● שוויון מגדרי: ב-2019, נשים מהוות 39% מדרג הניהול בחברה.
● סביבה: שימוש חוזר ב-90% מהעפר שפונה. הרכבת הקלה תוביל לכריתת עשרות אלפי עצים בוגרים בישראל, אך בנת”ע לא מציינים זאת בדוח, וכותבים כי “פרויקט הקו האדום לבדו יוביל לנטיעה של כ-2,900 עצים חדשים”.
● עתיד: הדוח משקף את המצב בפועל, אך לא מציב יעדים קדימה בתחומים השונים.
תקן דיווח: GRI
תעשייה אווירית: הקורונה מעכבת
● שקיפות: בניגוד לדוחות רבים, בתעשייה האווירית לא מסתירים את המקומות שבהם לא הושגו יעדים ויש מקום לשיפור. כך למשל, בתעשייה האווירית מודים כי לא ניצלו מקורות אנרגיה מתחדשת בשנת 2020. בשל פרוץ מגפת הקורונה חל עיכוב ביישום תוכנית הקיימות שלה. בנוסף, החברה מציינת כי במהלך 2020 חלה עלייה בצריכת דיזל וגז פחממני מעובה, וכי בשל אילוצי הקורונה, לאחר שנים של הפחתת פליטות שנתית, חלה עלייה.
● כימות: שימוש ביעדים כמותיים ברורים המאפשרים להשוות התקדמות שנתית במגוון פרמטרים. כך למשל, מדווחים בתעשייה האווירית על עלייה של 5.5% במספר המהנדסות בחברה. בחלק מהתחומים, החברה מציינת בבירור יעדים מדידים לשנת 2023, ואת הסטטוס הנוכח.
תקן דיווח: GRI
מקור: שני אשכנזי, ‘גלובס‘
שתפו ברשתות החברתיות:
קבל התראה מזדמנת לתיבת הדוא”ל
