פורסם לראשונה בתאריך: 28/06/2016
כאשר פחמן מוכל בתוך מוצר תעשייתי שאינו נשרף, כמו פלסטיק, הפחמן שבו לא ימוסה. באופן דומה, פחמן שמשמש ליצירת אנרגיה אולם נאגר ולא נפלט לאטמוספירה לא ימוסה.
הרציונל להטלת מס פחמן הוא פשוט: רמות ה-CO2 הקיימות באטמוספירה של כדור הארץ והכמויות שמתווספות מדי יום מערערות את יציבות האקלים העולמי ומאיימות על מערכות החיים (אקו-סיסטם) שאנחנו ואחרים תלויים בהן. הפחתה מהירה ומשמעותית של פליטות פחמן חיוניות כדי להימנע מערעור האקלים אשר כתוצאה יגרום (וכבר גורם) לאירועי מזג אוויר חמורים, הצפה של אזורי חוף, התפשטות מחלות, כשל במערכות חקלאיות והספקת מים, הרס תשתיות, הגירה מכורח, התקוממות פוליטית ומשברים בינלאומיים.
מס על זיהום פחמן ייצור תמריץ למקבלי החלטות בכל הרמות להפחית את פליטות הפחמן. כיום, מחירי הדלקים והפחם אינם כוללים את אף אחת מהעלויות לטווח ארוך שנובעות משינוי האקלים והן אפילו אינן כוללות עלויות בריאות מוכחות לטווח קצר בינוני הנובעות מנזקי זיהום אוויר שהם תוצר של שריפת דלקים פוסיליים. היעדרם של מרכיבי עלות אלה ממחיר הדלקים והפחם הופכת אותם לזולים יותר מעלותם הכלכלית האמיתית, והיא מונעת תמריצים מאמצעים שנועדו להפחתת פליטות פחמן, כמו התייעלות אנרגטית (מכוניות יעילות, מזגנים יעילים); אנרגיה מתחדשת (טורבינות רוח, פאנלים סולאריים); דלקים דלי פחמן (דלקים ביולוגיים), והתנהגות מפחיתת פליטות (רכיבה על אופניים, מיחזור ומודעות כללית לצריכה מעוטת שימוש באנרגיה). הטלת מס על דלקים בהתאם לתכולת הפחמן שלהם תאפשר מתן תמריצים לכל חוליה בשרשרת קבלת ההחלטות והפעולות – מהבחירה האישית באיזה כלי רכב לנסוע, באילו מכשירי חשמל ביתיים להשתמש, ובאיזה בית להתגורר, עבור דרך עסקים והחלטותיהם לגבי עיצוב מוצר, השקעות הון ומיקומם הפיזי, והמשך בממשלה והחלטותיה בקשר לרגולציה, שימושי קרקע ומיסוי.
מס פחמן צריך שיהיה מס עם “אפס הכנסות” כדי למקסם את התמריצים להקטנת פליטות תוך הימנעות מהתמריץ שיש למדינה להגדיל את הכנסותיה כדי לממן שימושים אחרים. משמעות “אפס הכנסות” היא שמעט מאוד, אם בכלל, מהמס שייגבה כתוצאה מפליטות פחמן יישאר בידי הממשלה. מרבית ההכנסות מהמס יוחזרו לציבור למעט אולי סכום קטן שיישאר כדי להקל את ההשפעות הלא פרופורציונליות של מס פחמן על משתמשי אנרגיה מעוטי יכולת.
הקיזוז המלא בין תשלומי מס ותקבולי מס יאפשרו לממשלה להעביר את החוק מבלי להעלות את נטל המס על כלל האוכלוסיה.
את ההכנסות מגביית מס הפחמן אפשר להחזיר לציבור בצורה שוויונית בשתי דרכים: בשיטה הראשונה, “דיבידנד מס”, כל אחד מהאזרחים יזכה בחלק שווה מתקבולי המס. סכום המס שיוטל יהיה פרופורציוני לשימוש שלהם בדלקים פוסיליים, דבר שייצור תמריץ להפחית את השימוש בדלקים אלו, אולם חלוקת הדיבידנדים מתקבולי מס הפחמן תיעשה בצורה שווה בלי קשר לשימוש באנרגיה. בשיטה השניה סכום תקבולי המס יופחת מנטל מס ההכנסה שנגבה באמצעות תלושי השכר. שיעור מס הפחמן יילך ויעלה עם הזמן, כך ששיעור מס הכנסה יילך ויפחת. תקבול הדיבידנד האישי או הקיטון בסכום מס ההכנסה האישי יהיו בלתי תלויים בצריכת האנרגיה ובסכום מס הפחמן שישולם על ידם. הפרדה בין התועלת הכספית לבין התשלומים תשמר את התמריצים שייווצרו באמצעות מס הפחמן להפחתה של פליטת CO2 לאטמוספירה.
מס פחמן הוא מס “שטוח” שאינו תלוי באופן ישיר בהכנסה (מס רגרסיבי), ולפיכך הוא מוטל באופן זהה על עשירים ועניים. יחד עם זאת, משפחות עשירות משתמשות בהרבה יותר אנרגיה ודלק ממשפחות מעוטות יכולות, והצריכה השוטפת של מוצרים שדורשים אנרגיה לייצורם אף היא גבוהה יותר אצל משפחות שהכנסתם מעל הממוצע, ולפיכך מרבית מס הפחמן ייגבה ממשפחות שאמצעיהן הכספיים מעל הממוצע, לצד מקורות נוספים כמו חברות וארגונים עסקיים. זו הסיבה שבגללה שתי שיטות החזר המס (תשלום “דיבידנד” אישי או הקטנת מס הכנסה) יכולות להפוך את מס הפחמן למס פרוגרסיבי. מכיוון שהכנסה וצריכת אנרגיה קשורים בצורה חזקה, מרבית המשפחות מעוטות היכולת יקבלו החזרים שיהיו גדולים מתשלומי המס.
הטלת מס על פליטות אינה הדרך היחידה שנועדה לשים תג מחיר על פחמן ולתת תמריץ להפחתת פליטות. מערכת ‘Cap-and-Trade’ (הגבל וסחור) היא גישה אלטרנטיבית שנתמכת על ידי פוליטיקאים, חברות וארגוני סביבה. גישה זו היא הבסיס למערכת ‘Emissions Trading System’ של האיחוד האירופאי המשותף.
בתנאים מסויימים, מערכות Cap-and-Trade יכולות להיות אפקטיביטיות. הן אפילו הצליחו להוריד פליטות של חומרים מסויימים בעבר, אולם בעיית פליטות גזי החממה גדולה פי 100 מהבעיות שנפתרו בעבר באמצעות שיטה זו. הנסיון שנצבר מהמערכת האירופית מצביע על כך שתנודתיות המחירים ומשחקים על ידי השחקנים בשוק הקטינו מאוד את האפקטיביות של גישה עקיפה זו למתן תג מחיר לפליטות פחמן.
בשנת 2016 פתח משרד האנרגיה אתר התייעצות וביקש הצעות להגדלת השימוש באנרגיות מתחדשות. זו היתה תשובתי באתר ההתייעצות:
יש להטיל מס פחמן. מס פחמן הוא מס שמוטל על תכולתם האנרגטית של דלקים במטרה להקטין את פליטות הפחמן מדלקים פוסיליים. לעיתים קוראים לו מס פחמן דו חמצני או מס CO2.
מס על זיהום פחמן ייצור תמריץ למקבלי החלטות בכל הרמות להפחית את פליטות הפחמן (ומנגד, לקדם את השימוש באנרגיות מתחדשות). כיום, מחירי הדלקים והפחם אינם כוללים את אף אחת מהעלויות לטווח ארוך שנובעות משינוי האקלים והן אפילו אינן כוללות עלויות בריאות מוכחות לטווח קצר בינוני הנובעות מנזקי זיהום אוויר שהם תוצר של שריפת דלקים פוסיליים. היעדרם של מרכיבי עלות אלה ממחיר הדלקים והפחם הופכת אותם לזולים יותר מעלותם הכלכלית האמיתית, והיא מונעת תמריצים מאמצעים שנועדו להפחתת פליטות פחמן, כמו התייעלות אנרגטית (מכוניות יעילות, מזגנים יעילים); אנרגיה מתחדשת (טורבינות רוח, פאנלים סולאריים); דלקים דלי פחמן (דלקים ביולוגיים), והתנהגות מפחיתת פליטות (רכיבה על אופניים, מיחזור ומודעות כללית לצריכה מעוטת שימוש באנרגיה). הטלת מס על דלקים בהתאם לתכולת הפחמן שלהם תאפשר מתן תמריצים לכל חוליה בשרשרת קבלת ההחלטות והפעולות – מהבחירה האישית באיזה כלי רכב לנסוע, באילו מכשירי חשמל ביתיים להשתמש, ובאיזה בית להתגורר, עבור דרך עסקים והחלטותיהם לגבי עיצוב מוצר, השקעות הון ומיקומם הפיזי, והמשך בממשלה והחלטותיה בקשר לרגולציה, שימושי קרקע ומיסוי.
מס פחמן צריך שיהיה מס עם “אפס הכנסות” כדי למקסם את התמריצים להקטנת פליטות תוך הימנעות מהתמריץ שיש למדינה להגדיל את הכנסותיה כדי לממן שימושים אחרים. משמעות “אפס הכנסות” היא שמעט מאוד, אם בכלל, מהמס שייגבה כתוצאה מפליטות פחמן יישאר בידי הממשלה.
את ההכנסות מגביית מס הפחמן אפשר להחזיר לציבור בצורה שוויונית בשתי דרכים: בשיטה הראשונה, “דיבידנד מס”, כל אחד מהאזרחים יזכה בחלק שווה מתקבולי המס. סכום המס שיוטל יהיה פרופורציוני לשימוש שלהם בדלקים פוסיליים, דבר שייצור תמריץ להפחית את השימוש בדלקים אלו, אולם חלוקת הדיבידנדים מתקבולי מס הפחמן תיעשה בצורה שווה בלי קשר לשימוש באנרגיה. בשיטה השניה סכום תקבולי המס יופחת מנטל מס ההכנסה שנגבה באמצעות תלושי השכר. שיעור מס הפחמן יילך ויעלה עם הזמן, כך ששיעור מס הכנסה יילך ויפחת. תקבול הדיבידנד האישי או הקיטון בסכום מס ההכנסה האישי יהיו בלתי תלויים בצריכת האנרגיה ובסכום מס הפחמן שישולם על ידם. הפרדה בין התועלת הכספית לבין התשלומים תשמר את התמריצים שייווצרו באמצעות מס הפחמן להפחתה של פליטת CO2 לאטמוספירה.
A carbon tax is a tax on the carbon content of fuels — effectively a tax on the carbon dioxide emissions from burning fossil fuels. Thus, carbon tax is shorthand for carbon dioxide tax or CO2 tax.
Carbon and hydrogen atoms are the essence of every fossil fuel — coal, oil and gas. The bond between carbon and hydrogen atoms is the primary source of the heat released in fuel combustion. In efficient combustion, all carbon atoms are converted to CO2. Carbon dioxide, an otherwise non-lethal and innocuous gas, rises in the atmosphere and remains resident there, trapping heat re-radiated from Earth’s surface and causing global warming and other harmful climate change. In contrast, non-combustion energy sources — wind, sunlight, falling water, atomic fission — do not convert carbon to carbon dioxide. Accordingly, a carbon tax (or CO2 tax) is effectively a tax on the use of fossil fuels, and only fossil fuels.
The carbon content of every form of fossil fuel, from anthracite to lignite coal, from residual oil to natural gas, is precisely known. So is the amount of CO2 released into the atmosphere when the fuel is burned. A carbon tax thus presents few if any problems of documentation or measurement. As discussed here, administering a carbon tax should be simple; utilizing existing tax collection mechanisms, the tax would be paid far “upstream,” i.e., at the point where fuels are extracted from the Earth and put into the stream of commerce, or imported into the U.S. Fuel suppliers and processors would pass along the cost of the tax to the extent that market conditions allow.
Per unit of energy (or Btu), natural gas emits the least CO2 of any fossil fuel when burned, and coal the most, with petroleum (oil) products such as gasoline occupying the middle range. Generally, a Btu from coal produces 30% more carbon dioxide than a Btu from oil, and 80% more than from natural gas (methane). A carbon tax would obey these proportions, taxing coal somewhat more heavily than petroleum products, and much more than natural gas.
To the extent carbon is included in a manufactured product such as plastic, but is not burned, that carbon will not be taxed. Similarly, to the extent the carbon used to produce energy is permanently sequestered rather than released into the atmosphere, that carbon will not be taxed or a tax credit will be provided.
Only a few jurisdictions in the world tax carbon. (See this page). Nevertheless, a large and growing number of economists, policy-makers and concerned citizens regard stiff carbon taxes as essential for creating the broad incentives needed to combat the climate crisis that gravely threatens civilization. See Supporters page.
The rationale for a carbon tax is simple: the levels of CO2 already in the Earth’s atmosphere and being added daily are destabilizing established climate patterns and threatening the ecosystems on which we and other living beings depend. Very large and rapid reductions in the United States’ and other nations’ carbon emissions are essential to avoid runaway climate destabilization and avert resulting severe weather events, inundation of coastal areas, spread of diseases, failure of agriculture and water supply, infrastructure destruction, forced migrations, political upheavals and international conflict.
A tax on carbon pollution will create the broad incentives to encourage decision-makers at all levels of society to reduce carbon emissions through conservation, substitution and innovation. Currently, the prices of gasoline, electricity and fuels in general include none of the long-term costs associated with devastating climate change or even the well-quantified near-term health costs of burning fossil fuels. This omission suppresses incentives to develop and deploy carbon-reducing measures such as energy efficiency (e.g., high-mileage cars and high-efficiency heaters and air conditioners), renewable energy (e.g., wind turbines, solar panels), low-carbon fuels (e.g., biofuels from high-cellulose plants), and conservation-based behavior such as bicycling, recycling and overall mindfulness toward energy consumption. Conversely, taxing fuels according to their carbon content will infuse these incentives at every link in the chain of decision and action — from individuals’ choices and uses of vehicles, appliances, and housing, to businesses’ choices of new product design, capital investment and facilities location, and governments’ choices in regulatory policy, land use and taxation.
A carbon tax won’t stop global climate disruption by itself — other, synergistic actions are required as well. But without a carbon tax, even the most aggressive regulatory regime (e.g., high-mileage cars) and “enlightened” subsidies (e.g., tax credits for efficiency and renewables) will fall woefully short of the necessary reductions in carbon burning and emissions.
A carbon tax should be revenue-neutral in order to maximize the incentives to reduce emissions while avoiding “income” effects normally associated with taxes that would drag down economic activity. Revenue-neutral means that little if any of the tax revenues raised by taxing carbon emissions would be retained by government. The vast majority of the revenues would be returned to the public, with, perhaps, a very small amount utilized to mitigate the disproportionate impacts of carbon taxes on low-income energy users.
Two primary return approaches are being discussed. One would return revenues directly through regular (e.g., monthly) equal “dividends” to all U.S. residents. In effect, every resident would receive equal, identical slices of the total carbon revenue “pie.” The amount of every individual’s carbon tax would be proportional to their fossil fuel use, creating an incentive to reduce. But revenue return “dividends” would be equal and independent of individuals’ energy use, preserving the conservation incentive. Alaska has operated a “dividend” program for three decades, providing residents with annual allotments from the state’s North Slope oil revenues.
In the other revenue return method, each dollar of carbon tax revenue would trigger a dollar’s worth of reduction in existing taxes such as the federal payroll tax or state sales taxes. As carbon-tax revenues are phased in (with the tax rates rising gradually but steadily, to allow a smooth transition), existing taxes will be phased out and, in some cases, eliminated. This “tax-shift” approach, while less direct than the dividend method, would also ensure that the carbon tax is revenue-neutral and could offer other important benefits. For example, reducing payroll taxes could stimulate employment.
Each individual’s receipt of dividends or tax-shifts would be independent of the carbon taxes he or she pays. That is, no person’s benefits would be tied to his or her energy consumption and carbon tax “bill.” This separation of benefits from payments preserves the incentives created by a carbon tax to reduce use of fossil fuels and emit less CO2 into the atmosphere. Of course, it would be extraordinarily cumbersome to calculate an individual’s full carbon tax bill since to some extent the carbon tax would be passed through as part of the costs of various goods and services.
Revenue-neutrality not only protects the poor (see next section), it’s also politically savvy since it offers a way to blunt the “No New Taxes” demand that has held sway in American politics for over a generation. Returning the carbon tax revenues to the public would also make it easier to raise the tax level over time, a point made nicely by McGill University professor Christopher Ragan in a 2008 Montreal Gazette op-ed, and subsequently borne out by the experience in British Columbia where a revenue-neutral carbon tax has been gradually increased in four annual increments, remains politically popular and is driving down emissions.
A carbon tax, like any flat tax, is regressive — by itself. However, the regressivity of a carbon tax can be minimized, and perhaps eliminated altogether, by keeping the tax revenue-neutral in a way that protects the less affluent.
The operative fact is that wealthier households use far more energy. They generally drive and fly more, have bigger (and sometimes multiple) houses, and buy more stuff that requires energy to manufacture and use. As a result, most carbon tax revenues will come from families of above-average means, along with corporations and government.
That is why the two “return” approaches discussed above — carbon dividends or tax-shifting — can turn the carbon tax into a progressive tax. Because income and energy consumption are strongly correlated, most poor households will get more back in their equal carbon dividends or via tax progressive shifting than they will pay in the carbon tax. The overall effect of a carbon tax-shift could be equitable and perhaps even “progressive” (benefiting lower-earning households).
A tax on carbon emissions isn’t the only way to “put a price on carbon” and thereby provide incentives to reduce use of high-carbon fuels. A carbon cap-and-trade system is an alternative approach supported by some prominent politicians, corporations and mainstream environmental groups. Cap-and-trade was the structure embodied in the Waxman-Markey climate bill that passed the House but failed in the Senate. And cap-and-trade is the cornerstone of the European Union’s “Emissions Trading Scheme” (ETS).
Under some conditions, cap-and-trade systems can be effective. The U.S. sulfur dioxide cap-and-trade system instituted in the early 1990s, deserves credit for efficiently reducing acid rain emissions from power plants. However, the scale of a carbon trading system — it would be up to 100 times larger than that for sulfur — combined with the lack of readily available “technical fixes” for filtering or capturing CO2, appear to rule out the sulfur cap-and-trade system as a model for carbon. Recent evidence from the EU’s ETS suggests that price volatility and gaming by market participants has largely undermined the effectiveness of this complex, opaque indirect cap-and-trade system for pricing carbon pollution.
We regard a carbon tax as superior to a carbon cap-and-trade system, for five fundamental reasons:
See our Tax vs. Cap-and-Trade page for more.
China’s leap-frogging the U.S. as the World’s #1 annual carbon emitter is being cited to defend American inaction on carbon reductions. This stance ignores several central points.
For one thing, the U.S. will continue to be the world’s biggest contributor to global climate change long after China, or even India, surpasses us in annual emissions. That’s because carbon dioxide has an effective residence time in Earth’s atmosphere of approximately a century. Considering the many decades in which America’s carbon emissions dwarfed everyone else’s, of the CO2 now warming Earth, more than three times as much is the product of American emissions as Chinese emissions. Based on present trends, the earliest that China will surpass the United States as the leading source of CO2 is mid-century, i.e., around 2050. (See Slideshow, slide #8.)
Second, the United States will continue to dump the most CO2 into the atmosphere on a per capita basis for years to come. The average American is responsible for creating as much CO2 in a day as do people in developing countries in a week.
Third, just as corporations here use China’s inaction on carbon to justify U.S. inaction, so too are industry and government in China using our temporizing on carbon to rationalize theirs. The way out of this “alliance of denial,” as The New York Times terms it, is to stop delaying and start acting. Breaking this cycle should be easier for the United States, insofar as our per capita use of energy (and emissions of carbon) is many times greater than China’s, and given our well-developed political and administrative institutions.
While it is true that only concerted action by all the world’s nations and peoples can meet the climate crisis head-on, it is equally true that every action that reduces carbon emissions helps protect and stabilize climate. The injunction that the perfect must not become the enemy of the good has never been so apt as it is here and now, in Earth’s climate emergency.
Moreover, a U.S. carbon tax could be designed to protect our domestic industry while encouraging other nations to enact their own carbon taxes through the use of WTO-sanctioned border tax adjustments that would impose harmonizing carbon taxes on imports from non-carbon taxing nations.
See also –
Debunking The Myths (eight misconceptions about carbon taxes put to rest; an excellent primer)
FAQs (30 quick questions and answers about carbon taxes; another fine carbon tax primer)
What Is The Carbon Tax Center?
The Carbon Tax Center (CTC) is a non-profit, non-governmental organization formed in 2007 by economist Charles Komanoff and attorney Dan Rosenblum, in the belief that America needs a full and candid discussion of carbon taxing, particularly in the national arena. CTC provides intellectual and practical support, as well as a sense of community, to help carbon tax proponents in every region and across the political spectrum coalesce into a strong civic force.
Rosenblum stepped down in 2010. Komanoff oversees policy, conducts fundraising and maintains CTC’s carbon-tax spreadsheet model. Much of CTC’s organizing and networking, particularly among Washington advocates, think-tankers and Congressional staff, is carried out by chemical engineer and former US EPA attorney James Handley. Both Komanoff and Handley are fully engaged in CTC’s intellectual work, particularly propounding carbon taxing as a far more effective and encompassing policy than alternatives such as Clean Air Act regulation of greenhouse gases or energy subsidies.
Source: carbontax.org
שתף/י
קבל התראה מזדמנת לתיבת הדוא”ל