מנהל התוכנית הלאומית להפחתת פליטות גזי חממה: “אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לא לעמוד ביעדים”

ציון דרך מדאיג נרשם לפני שבועות אחדים: לראשונה מאז התפתח המין האנושי, עלו רמות הפחמן הדו־חמצני באטמוספירה על 415 חלקים למיליון. “אנחנו לא מכירים כוכב לכת כזה”, מתריע אריק הולטהאוס, מטאורולוג פעיל בתחום שינויי האקלים. “רמות הפחמן הדו־חמצני לא עלו מעל 300 ppm ב־800 אלף השנים שקדמו למהפכה התעשייתית”, הוא מסביר, “ממחקר שנערך באפריל האחרון, שבו השתמשו במודלים ממוחשבים, עלה שרמת הפחמן הדו־חמצני כיום היא הגבוהה ביותר זה שלושה מיליון שנים”.

בעיצומם של גלי החום הראשונים של הקיץ הישראלי, ולאחר חורף גשום למדי, ביקשנו להבין מה צופן העתיד בתחומי האנרגיה, הכלכלה וזיהום האוויר והאם המציאות הולכת להשתפר או להחמיר.

ד”ר גיל פרואקטור, המנהל את תחום האנרגיה ושינויי האקלים במשרד להגנת הסביבה, הוא אחד המומחים המובילים בנושא. פרואקטור, בעל תואר שני במינהל ציבורי מאוניברסיטת הרווארד ודוקטורט מ־Imperial College London, עובד במשרד להגנת הסביבה מאז 2010, ובין השאר הוביל את הוועדה הבין־משרדית לגיבוש התוכנית הלאומית להפחתת פליטות גזי חממה בישראל ואת הצוות המקצועי שגיבש מתווה להפסקת הפעלת 4 היחידות מבוססות-הפחם המזהמות ביותר בתחנת הכוח אורות רבין בחדרה. לפני הצטרפותו למשרד עבד כיועץ בתחום האנרגיה ושינויי האקלים בחברת SKM בבריטניה.

לדברי פרואקטור, ישראל עומדת ביעדי התוכנית הלאומית להפחתת פליטות גזי חממה. בשנה וחצי האחרונות הצליחה הממשלה לקדם מהלכים המאיצים את עקומת הגידול של אנרגיה מתחדשת, בעיקר על ידי התקנות של מתקנים סולריים קרקעיים. “אני מעריך שעד 2020 נתקרב ליעד של 10%, כלומר נעמוד על כ־9%”, הוא אומר. היעד של 17% ב־2030 הוא נמוך מדי וצריך להעלותו. בשלוש השנים האחרונות היו שינויים רבים, שמעלים כעת את הדחיפות מחד ואת הכלכליות מאידך בהגדלת היעדים. הפוטנציאל הגדול של אנרגיה מתחדשת בישראל אינו קרקע, אלא מבנים. שטח בנוי הוא המשאב היחיד שרלוונטי לאנרגיה מתחדשת, והוא גדל מדי שנה וגם יגדל בקצב מואץ בעשורים הבאים. לכן הדרך לעמוד ביעדים ואף להגדילם היא לחייב תקן בנייה ירוקה ולייצר את האמצעים שיאפשרו הן תקן בנייה ירוקה והן מבנים מאופסי אנרגיה.

מהם מבנים מאופסי אנרגיה?

בנייה ירוקה ומבנים מאופסי אנרגיה משלימים זה את זה. בישראל נבנות רבבות יחידות דיור, וב־20 השנים הקרובות צפויות להיבנות עוד יותר מ־2 מיליון. אנחנו חייבים להימנע מבניית מבנים כפי שבונים כעת. אלו מבנים שאינם יעילים מבחינה אנרגטית, הם בזבזניים מבחינת צריכת האנרגיה והמים וגם עשויים חומרים שאינם בריאים למי שחי בתוכם. המבנים הללו יישארו איתנו לפחות עוד 40 עד 60 שנה.

אנחנו חייבים לפעול כדי ש־100% מהמבנים בישראל ייבנו על פי תקן בנייה ירוקה כוכב אחד. אנחנו כמובן רוצים יותר מכוכב אחד, כלומר מבנים שהם יעילים מבחינה אנרגטית ומסוגלים לייצר את שאר צריכת האנרגיה שלהם בעצמם – אלו מכונים מבנים מאופסי אנרגיה.

בשנת 2013 העבירו הרשויות המקומיות ב”פורום ה־15″ (העיריות בישראל אשר אינן נזקקות למענקי מדינה לקיומן, שהן הגדולות ביותר בארץ פרט לירושלים – ל.א.) החלטה שלפיה כל המבנים בתחומן צריכים לעמוד, לכל הפחות, בתקן בנייה ירוקה. המשרד להגנת הסביבה פועל כעת בכמה מישורים. המטרה היא לכלול את תקן הבנייה הירוקה בהחלטת ממשלה, ואנו גם עובדים עם השותפים במינהל התכנון ובממשלה כדי שהתקן יחויב בכל הארץ. אנחנו סבורים שזה נכון מבחינה כלכלית ובריאותית ולא רק בהיבט הסביבתי. זהו מהלך שיוביל חד־משמעית להורדת יוקר המחיה. מיד עם הקמת הממשלה החדשה, אנחנו רוצים להוסיף את הסעיף של חיוב בנייה ירוקה ולעדכן את היעדים של התוכנית הלאומית להפחתת זיהום האוויר.

כלומר החזון הזה עדיין לא התממש.

זה קורה בפורום ה־15, כלומר ביותר מ־50% מהתחלות הבנייה שם, בזכות המנהיגות הראויה לציון שראשי הפורום הפגינו. אבל בשאר הארץ לא.

ב־2015 רצינו לכלול בנייה ירוקה כתקן בהחלטת הממשלה ולא הצלחנו, אבל כעת ננסה להביא זאת שוב לממשלה החדשה. חיוב התקן יאפשר לנו גם לעמוד ביעדי התוכנית ואף להגדיל את האחוזים עד 2030.

אבל זאת לא הדרך היחידה, אנחנו רואים היום במכרזים התחרותיים החדשים של רשות החשמל למתקנים קרקעיים של אנרגיה סולרית שהם זולים יותר מהאלטרנטיבה הקונבנציונלית. כלומר, עלות הייצור של קוט”ש סולרי הוא זול יותר מעלות הייצור במתקני גז או במתקני פחם. וכל זה לפני שחישבנו את העלויות החיצוניות, כלומר העלויות למשק כתוצאה מתחלואה ומתמותה מזיהום אוויר.

מלבד זאת, גם המחירים של מתקני אנרגיה סולרית על גגות בתים הוזלו באופן דרמטי בשלוש השנים האחרונות,  והם ממשיכים לרדת. וכעת, עם ההתפתחות של הטכנולוגיה המשלימה וההכרחית של אגירה (יכולת לשמור אנרגיה בבתים המייצרים אותה, ללא צורך להחזירה לרשת החשמל – ל.א.), אפשר לומר בוודאות שאפשר לשנות את הפרדיגמה של הישענות על אנרגיה קונבנציונלית. אנחנו מובילים כעת תוכנית לגיבוש חזון למעבר לכלכלה דלת פחמן עד שנת 2050. הגז הטבעי הוא דלק מעבר, בדרך למשק נטול דלקים פוסיליים, משק בריא שמייצר את האנרגיה שלו בצורה נקייה וגם צורך אותה בצורה יעילה – כלומר לא רק להדביק את הביקוש, אלא גם לצמצם אותו באמצעות התייעלות אנרגטית – מבנים יעילים שאינם צורכים הרבה אנרגיה וייצור מקומי שמקטין את איבודי ההולכה. הכוונה היא, למשל, שמתקן אנרגיה סולרית בערבה צריך לשנע את החשמל למרכז, ולפיכך יש איבוד הולכה גדול וגם יש צורך לשדרג את רשת ההולכה – מה שדורש השקעות ניכרות.

ובינתיים מקודמות הרבה תוכניות להקמת תחנות ייצור חשמל על גז.

כל תחנת כוח חדשה שתקום, תישאר איתנו 40 שנה לפחות, מה שמקבע את פליטות הפחמן ומרחיק אותנו מהאפשרות לעמוד ביעדים להפחתת גזי החממה – וזו בעיה גדולה. חלק מהתוכניות מוצדקות, למשל התוכנית של של “דלק מעבר”, כלומר מעבר הדרגתי מהפחם ומתזקיקי הנפט הנוזליים – סולר ומזוט – שהם הדלקים הכי מזהמים ומהם אנחנו רוצים להיפטר.

בטווח המיידי אנחנו רוצים לממש את החזון להפסקה מוחלטת של השימוש בפחם עוד לפני 2030, כבר ב־2025. כיום יש עשר יחידות פחמיות, מתוכן יחידות 1-4 באורות רבין, שהן הכי מזהמות בישראל, ולכן הובלנו, בשיתוף משרד האנרגיה, את ההחלטה ההיסטורית שהתקבלה לפני שלוש שנים, לסגירתן עד לחודש יוני 2022. כדי לממש את ההחלטה הזו, יש לפעול כעת להקמת האלטרנטיבה – מחז”ם, שהיא תחנת כוח מסוג מחזור משולב. אותן ארבע יחידות ישנות שאנחנו רוצים שתיסגרנה כמה שיותר מהר מאחר שהן מביאות לתחלואה ולתמותה שחייבים לעצור.

הגז הטבעי עדיין מזהם, אבל מבין הדלקים הוא המזהם פחות, לכן חייבים לעבור בהקדם מפחם לגז טבעי.

בד בבד חייבים להגדיל כמה שיותר את הנתח של האנרגיות המתחדשות ולתכנן אסטרטגית את כלל התשתיות של ישראל, כך שהגז הטבעי יהיה רק דלק מעבר ושב־25 השנים הקרובות נבצע את המהלך המשקי המורכב מאוד והמאתגר של מעבר מגז טבעי למשק נטול דלקים פוסיליים, משק המבוסס על אנרגיות מתחדשות. זה לא יקרה בן לילה, ולכן אנחנו פועלים לגיבושם של חזון ומפת דרכים למעבר לכלכלה דלת פחמן. יחד עם ה־OECD ועם מומחים מהארץ ומהעולם הקמנו צוות בין־משרדי גדול. אבל זה תהליך ארוך טווח.

כאמור, בטווח המיידי רוצים לחייב תקן בנייה ירוקה, להגדיל את הייצור של האנרגיות המתחדשות, לסגור את הפחם ולתכנן עתיד נטול דלקים פוסיליים.

מהו, נכון להיום, התמהיל של מקורות האנרגיה המתחדשת?

יותר מ־80% מהאנרגיה המתחדשת בישראל היום מופקת מאנרגיית השמש. הרוב מגיע ממתקנים קרקעיים, שיותר מ־60% מהם מקורם במתקנים סולריים בטכנולוגיה של PV (פוטו-וולטאי, תא סולארי, המייצר חשמל מאור השמש – ל.א.) והשאר ממתקנים של שוקת פראבולית – אותם 240 מגה ואט של אשלים – שני השדות הגדולים שנפתחו. זוהי טכנולוגיה ישנה יותר. אבל הרוב המכריע הוא מ־PV וגם כל המיזמים לעתיד יהיו מ־PV ועוד מעט מאנרגיית רוח. יש כרגע פרויקטים של אנרגיית רוח במקומות כמו עמק הבכא ורמת סירין, שעתידים לקום, אבל לא בהיקפים של ה־PV, כי יש הרבה מאוד בעיות עם הטכנולוגיה הזאת. יש גם מעט מאוד ייצור חשמל מביו גז, ביומסה.

למה המדינה לא מקדמת ומסבסדת את הכיסוי של הגגות הקיימים ב־PV?

לפני כחודש וחצי הסתיים מכרז של רשות החשמל לגגות פרטיים ומסחריים. היה ביקוש יוצא מן הכלל, ומתוכננים מכרזים נוספים לגגות שאינם מנוצלים ויותקנו בהם PV. אנחנו רוצים שתהיה רגולציה מחייבת לגגות עתידיים וכן לאפשר ולתמרץ הקמת PV בפרויקטים של התחדשות עירונית כמו תמ”א 38 ופינוי־בינוי. המחירים של PV  בעולם יורדים דרמטית, ולכן עלות ההתקנה יורדת באופן ניכר ועלות התפעול היא אפסית כמעט. עלות ההחזר היום היא 4-5 שנים, והמחירים ממשיכים לרדת בעולם וגם בישראל.

ישראל משתרכת מאחורי מדינות אירופה, למרות שהיא שטופת שמש

קשה להבין מדוע ארצנו משתרכת, בהפרש ענקי, מאחורי מדינות אירופיות בפריסת תאי אנרגיה סולארית – למרות שהן נחשפות לשמש הרבה פחות מישראל. איך אתה מסביר את זה?

לאחרונה ביקרתי בפולין, מדינה ללא אור שמש רב לכל הדעות, בטח בהשוואה לישראל. עם זאת, נוכחתי לראות כי אפילו שם הותקנו פנלים אנכיים על קירות בניינים שלמים, המכוסים כולם PV (תאים סולאריים). לממשלה לקח זמן להסיר חלק מהחסמים הביורוקרטיים והרגולטוריים ולהאיץ את קידום הנושא. אבל בשנה וחצי האחרונות חל שינוי, ורשות החשמל ראויה לציון בהקשר זה. אנחנו רואים שיפור ניכר. כבר בעוד חצי שנה נוכל לראות עלייה מהירה מאוד בהתקנות PV אחד הדברים הקריטיים שגרמו לכך הם היעדים שהצבנו. ברגע שנקבעו היעדים, הממשלה התיישרה בהתאם, וכעת אנחנו רוצים לשדרג אותם.

יש לנו התחייבויות בינלאומיות במסגרת יעדי התוכנית?

ראשית, אנחנו מחויבים ליעדים שלהם התחייבנו ועליהם הצהרנו בפרוטוקול אמנת האקלים, שנחתמה ב־2015 בידי כל המדינות, ובהן ישראל. יש שם יעדים להפחתת גזי חממה ב־2030, ואנחנו מחויבים לכך כמו כל שאר המדינות. בשלב המיידי אין סנקציות על אף מדינה, אבל יש לחץ גובר והולך, בייחוד בקרב מדינות ה־OECD, שהתאמצנו מאוד להיות חלק מהן. לכן הציפייה מאיתנו גדולה מאוד.

שנית, באותה אמנת אקלים מ־2015 התחייבו מדינות העולם להכין בתוך חמש שנים, כלומר עד סוף 2020, תוכניות ארוכות טווח שצופות אל מעבר ליעדים שסומנו ל־2030 ולעבור לכלכלה דלת פחמן עד שנת 2050. חלק נכבד ממדינות ה־OECD – גרמניה, בריטניה, בלגיה, צרפת ומדינות נוספות – השלימו תוכניות למעבר לכלכלה דלת פחמן. ארה”ב השלימה את התוכנית הזו בשלהי כהונתו של הנשיא אובמה. מדינות כמו הודו וסין, יפן וקוריאה הדרומית מצויות בעיצומו של התהליך הזה. ברמה הבינלאומית אנחנו ודאי חלק מתהליך זה, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לא לעמוד ביעדים, שכאמור נדרשים לעדכון. ב־2020 נעמיק את היעדים.

2020 זה מחר בבוקר.

כן. כפי שאמרנו, התהליך הרב־מגזרי כבר החל – והוא כולל מלבד משרדי הממשלה גם את הרשויות המקומיות, התעשייה, המסחר והחברה האזרחית – והוא יסתיים בסוף 2020. לא פחות חשוב מכך, המוטיבציה, הצורך, ההכרח והדחיפות להפחתת פליטות גזי חממה מגיעים בראש ובראשונה מהאינטרס הישראלי הפנימי, חוץ מהמחויבות לתהליך הבינלאומי. הפחתת גזי חממה היא כורח שמביא ליעילות כלכלית, לבריאות וגם לשמירה על הסביבה, וזהו אינטרס ישראלי ולא רק בינלאומי. משק דל פחמן, זה הכיוון שכל העולם מוביל אליו, ולכן על הזיהום ישלמו. כלכלה מוטת יצוא, הרוצה לייצא מוצרים ושירותים לחו”ל – אם היא לא תתייעל ותפחית את עוצמת הזיהום שלה, הסיכוי שהיא תוכל למכור ילך ויקטן. העולם – האיחוד האירופי וגם מדינות אחרות כמו הודו וסין – מתחיל לתמחר את הזיהום. לכן עלינו להיערך ולהוביל, כדי לא להשתרך מאחור.

זה גם מעניק לנו הזדמנויות. אנחנו תמיד מתגאים בחדשנות הישראלית, ויש כאן פוטנציאל בהיקף של מיליארדי דולרים, שיכולים להפוך למנוע הצמיחה המרכזי של ישראל בעשור הקרוב, אם רק נדע לנצל ולמנף את ההזדמנויות. אבל קודם כל עלינו לשמש דוגמה כאן, בארץ.

כבר יותר מעשור מלוות אותנו אמירות כאלו, אבל כשבוחנים את ההבדל בין היכולות הללו ובין הביצוע, מוצאים פערים גדולים, ולכן אנחנו לא מצליחים להוביל. כיצד מתמודד עם זה המשרד להגנת הסביבה?

המשרד להגנת הסביבה, בשיתוף משרד הכלכלה, מיישם תוכניות לתמיכה בקלינטק ובחדשנות הישראלית בתחומי הסביבה. כבר שנים הם מסייעים ומיישמים תוכניות של מענקים. בהיתרי הפליטה שהמשרד נותן למפעלים, אנחנו מחייבים את המפעלים הגדולים בישראל להתייעל אנרגטית  ולהפחית זיהום אוויר. הרגולציה עוקבת אחר יישום התהליכים שהופכים את התעשייה שלנו ליעילה ולנקייה יותר.

יחד עם השותפים שלנו בממשלה גיבשנו ועדכנו את התוכנית להפחתת גזי חממה, ואנו גם מבקשים לגבש החלטות נוספות מיד לאחר שתקום הממשלה, כדי שהיא תציב יעדים נוספים ועמוקים יותר, ההכרחיים כדי להצעיד את המשק שלנו קדימה. זו חבילה מתמשכת, ויש עוד הרבה מה לעשות, אבל אסור להתעלם מההישגים שהצלחנו לקדם מאז שנת 2015.

בראשית מרץ השנה התפרסמה תכנית של משרד האוצר ורשות מקרקעי ישראל לשינוי מהותי באזור מפרץ חיפה תוך כדי פינוי בתי הזיקוק והתעשייה המזהמת שם. התייחסת להפחתה בשימוש בפחם ולסיום השימוש במתקן היצור מפחם באורות רבין, מה בעניין תהליכי ייצור תזקיקי הנפט למיניהם במדינת ישראל, שגם הם כידוע מזהמים, גורמים למחלות והורגים, לא פחות מפחם. האם נמשיך לייבא דלק גולמי ולזקק אותו כאן, או שנייבא דלק מזוקק בעשורים הקרובים?

לגבי מפרץ חיפה, אינני רוצה להתייחס כי אינני המומחה לעניין ורצוי לפנות למומחים אצלנו במשרד להגנת הסביבה.

האם נמשיך לייבא דלק גולמי ונזקק אותו או נייבא דלק מזוקק בעשורים הקרובים?

באופן כללי ורחב יותר, אנחנו מובילים תהליך רב־מגזרי שמטרתו היא מעבר לכלכלה דלת פחמן מתוך הבנה עמוקה של האינטרס הכלכלי, הבריאותי, הטכנולוגי והסביבתי של ישראל, וכחלק מהמגמה העולמית.

המשמעות היא מעבר מכלכלה המבוססת על דלקים פוסיליים (מאובנים) – פחם, גז טבעי ותזקיקי נפט או נפט בכלל –  לכלכלה שמשוחררת מכל אלו ומייצרת את כל האנרגיה שלה ממקורות מתחדשים, שהם נקיים בהגדרה.

יש מדינות שכבר השלימו את תהליך גיבוש התוכנית והחזון שלהן, ונמצאות בשנים הראשונות של יישום האסטרטגיה. למשל גרמניה, מדינה מתועשת, שהתעשייה בה משתמשת בדלקים שהם תזקיקי נפט. נוסף על כך מתניידים שם בכלי רכב עם מנועי בעירה פנימית המונעים בדלקים. כחלק מתוכנית המעבר לכלכלה דלת פחמן, גרמניה עוברת לתחבורה חשמלית ולייצור חשמל באנרגיה מתחדשת. כעת הם בשלב של מעבר הדרגתי מייצור אנרגיה תרמית בדלקים לייצור אנרגיה תרמית על ידי חשמל בחלק מענפי התעשייה.

נוסף לכך, גרמניה משקיעה מיליארדי אירו בפיתוח טכנולוגיות Power to Liquids – שימוש באנרגיה מתחדשת  לייצור דלקים נוזליים, ללא פליטות. למשל אלקטרוליזה לייצור מימן, שאותו אפשר לשרוף במנוע בעירה פנימי, ללא זיהום. כל המדינות הללו זונחות בהדרגה את השימוש בדלקים פוסיליים. לשם מובילה המגמה העולמית.

דוגמה נוספת לכך היא האיחוד האירופי, שפרסם תוכנית בעלת חשיבות רבה מאוד שמשנה את האופן שבו מייצרים פלסטיק ומשתמשים בו, והיא מתפרשת על פני כ־20 שנה, עם יעדים אגרסיביים מאוד. פלסטיק מיוצר מתזקיקי נפט. אם זו ההנחיה של הדירקטיבה האירופית, ויש לאירופים את הכוח להתוות את התעשייה כולה, ישראל לא יכולה להישאר מאחור.

בעבר היה פער גדול בין ההנחיות של הדירקטיבה האירופית לבין החוק ומה שקורה בפועל אצלנו. אתה רואה את הפער הזה מצטמצם?

חד־משמעית. אני רואה שהפעולות שאנחנו עושים, שהאחרונה בהן הייתה ב־16 באפריל, אז התכנסנו לדון בנושא המעבר לכלכלה דלת פחמן בתחום התעשייה וכלכלה מעגלית, שני נושאים שמתחברים זה לזה. הדיון נערך בהובלה של משרד הכלכלה, בשיתוף איתנו ועם התאחדות התעשיינים ומומחים מהארץ ומהעולם. השתתפו בכנס גם תעשיינים משלושה סקטורים מרכזיים, בהם הפלסטיק, והוא עסק באמצעי המדיניות והדרכים שבהן הממשלה תקדם את הנושא של כלכלה מעגלית, כך שהשימוש בפלסטיק, לדוגמה, יקטן אך המחזור שלו יגדל, עד שלא תהיה פסולת של פלסטיק.

ומה לגבי הזיהום מאסדות הגז?

אבל מול החזון והכוונות המרשימות שפירט ד”ר פרואקטור ישנה המציאות בישראל. התעשייה הישראלית לא תמיד רואה עין בעין את היעדים, הרצונות והחזון הירוקים האלו, והיא ממשיכה לנקוט את מדיניות ה”עסקים כרגיל”. וישנן גם אסדות הגז שהתגלה מול חופי ישראל, ספקיות האנרגיה של העתיד הנראה לעין.

האם בחישובים שנעשו בשנת 2015 על סך הפליטות המתוכננות העתידיות הובאו בחשבון פליטות המתאן של אסדות הגז? הרי בשלב החתימה של הסכמי פריז, המידע על האסדות עוד לא היה בנמצא.

השבנו על השאלה הזאת בדיון בכנסת, בוועדת משנה של ועדת הטכנולוגיות, ומי שהובילה אותו הייתה ח”כ יעל כהן־פארן. את פליטות המתאן אנחנו ממירים לערכים של co2, שזה המכנה המשותף של כל גזי החממה הנמדדים בעולם. הפליטות מהאסדה עצמה הן קטנות מאוד־מאוד, וזה לחלוטין זניח לעומת סך הפליטות של ישראל, ולכן אין להן שום משמעות על מצאי הפליטות שלנו. מי שמפרסם את מצאי הפליטות לפי הכללים וההנחיות של האו”ם, היא הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ”ס). הם מפרסמים את כל הפליטות של ישראל, לפי הנחיות של אמנת האקלים ולפי פרוטוקול מסודר, ויש על כך בקרה בינלאומית מטעם האו”ם. כשמסתכלים על המספרים של הלמ”ס, אפשר לראות שהפליטות של ישראל הן במיליונים של טונות, ולכן הפליטות של האסדה “תמר” הן מזעריות ביחס לפליטות של ישראל. גם ההסבר לכך הגיוני, שהרי מתאן הוא המוצר שלהם. לנובל אנרג’י יש אינטרס מובהק, להבדיל ממזהמים אחרים, להפחית למינימום את פליטות המתאן, כי כל פליטה היא הפסד כספי. מה גם שמתאן הוא חומר דליק, כך שיש אינטרס ביטחוני ובטיחותי להפחית פליטות למינימום. ובראייה קדימה, פליטות המתאן שצפויות להיות מהאסדה הנוספת, “לווייתן“, יהיו גם הן זניחות.

“הפוטנציאל בטורבינות רוח בישראל הוא קטן”

נושא אחר, שגם עליו מתנהל דיון ער, הוא קידום תוכניות טורבינות רוח. יש לא מעט התנגדות בקרב הציבור לתוכניות הללו. המתנגדים להן טוענים שיש בישראל התנגשות בין התוכניות לקידום אנרגיית רוח לבין נושאי שמירה על הסביבה: פגיעה בשטחים הפתוחים, בציפורים ובעטלפים ובצורכי ביטחון. המשרד להגנת הסביבה בחן את היוזמות לקידום תוכניות טורבינות רוח על רקע קונפליקטים אלו וגם על רקע שינויי האקלים? יש תחזיות אם בעתיד יהיו יותר או פחות רוחות בישראל?

אנרגיית רוח היא אנרגיה מתחדשת אך היא פוגעת בבעלי כנף, מה שמחייב בחינה ותמרון בין האתגרים הללו. לאנרגיית רוח יש פוטנציאל מסוים בישראל, ואיפה שמבחינה סביבתית, לאחר מיפוי מפורט שנערך, הנזק יהיה גדול – אנחנו נתנגד. אבל יש מקומות שבהם אפשר להקים פרויקטים של טורבינות רוח כי הנזק הפוטנציאלי לבעלי כנף הוא קטן יותר. תמיד צפוי להיות נזק, ולכן ברמה של משוואה עם משתנים לפי נדירות המין והתדירות שלו, אנחנו ורשות הטבע והגנים יודעים להעריך את הנזק שעלול להיגרם לבעלי הכנף. בחלק מהמקומות אישרנו פרויקטים ותמכנו בהם ובחלק לא. זה אתגר אמיתי, גם מבחינת הזווית של משרד הביטחון.

זווית נוספת וחשובה מאוד היא תופעת הנימב”י (Not in my backyard). יישובים מתנגדים מסיבות של נראות, רעש, ואולי גם תדמית, ולא רוצים טורבינות גבוהות בחצר ביתם.

יש עשרה פרויקטים, נוסף לאלו הקיימים, שכבר מקודמים. אבל הפוטנציאל בתחום הזה הוא קטן כי כדי שמיזם כזה יהיה כלכלי צריך מהירות רוח גבוהה מ־5 מטר בשנייה בממוצע.

אפשר להפיק רווח כלכלי אם ממקמים את טורבינות הרוח בים, אבל במזרח התיכון קרקעית הים מעמיקה מהר מאוד ולכן העלויות גבוהות הרבה יותר מאשר בים הצפוני באירופה, למשל, שם הקרקעית רדודה ואפשר לבנות חוות רוח ענקיות שמייצרות הרבה מאוד אנרגיה, כי עלויות ההקמה אינן גבוהות.

אנרגיה מתחדשת – צורך סביבתי, חברתי וביטחוני

כיצד רואה המשרד את האיזון בין הבנייה המואצת שנדרשת בישראל, והפיתוח שמסביבה, לבין הצורך להגן על הטבע ועל השטחים הפתוחים?

אחד התפקידים של המשרד להגנת הסביבה הוא להיות שומר הסף של השטחים הפתוחים מפני בנייה ופיתוח לא אחראיים שלא מביאים בחשבון את השיקולים של השמירה על הסביבה ועל בעלי החיים, היום וגם לדורות הבאים. צריך שיהיה למדינה ולמשרד להגנת הסביבה, וכמובן לאזרחים עצמם, אינטרס חזק מאוד לדאוג שהתרחבות אורבנית של שטחים תוגבל עד כמה שאפשר ושיהיה ציפוף של מרכזי הערים. לא לבנות ערים חדשות או להרחיב ערים קיימות כמו אותה תוכנית ספדיה מפורסמת (שרצתה להרחיב את ירושלים על כל השטחים הירוקים במבואות העיר). לכן המדיניות היא לתעדף גגות ומבני מגורים לפרויקטים של אנרגיה סולרית ולא פרויקטים זוללי שטח כמו מתקנים קרקעיים ופרויקטים של אנרגיית רוח.

הזכרת קודם לכן את ההתפתחות ביכולת האגירה הביתית של אנרגיה. זו טכנולוגיה שיכולה ליצור מצב, שמלבד הפחתת הפליטות וייצור אנרגיה נקייה, יקודמו גם ערכים נוספים: הפן חברתי, העברת ההון מתאגידים לאזרחים, וגם אלמנט ביטחוני – עצמאות אנרגטית לתושבים, שעשויה לבטל את האיום של פגיעה בתחנות כוח. אנחנו יכולים להגן על עצמנו גם מהבחינה הזאת?

נכון. זה צריך לבוא דרך העלאת היעדים להתחדשות עירונית, שבמסגרתם יקומו מבנים מאופסי אנרגיה במרכזי הערים. ולגבי ביטחון אנרגטי ויציבות הרשת – בכל הארגונים והמוסדות, במשרד הביטחון ובצה”ל, מבינים היום שייצור אנרגיה על מבנים ונכסים מאפשר להם זמן פעולה רב יותר במצב חירום, כשאין אספקת חשמל, בין אם זה כתוצאה ממלחמה ובין אם כתוצאה מתאונה או תקלה.

ויש את האלמנט החברתי – היום ערי פורום ה־15 מחייבות את תקן הבנייה הירוקה, ודווקא ברשויות החלשות יותר, הפריפריאליות, שבהן התושבים הם בעלי יכולות כלכליות נמוכות יותר, המבנים נבנים בצורה לא יעילה, ללא תקן בידוד, ואז, במקום להקטין את הפערים אנחנו מגדילים אותם, כי התושבים בערים הללו יצטרכו להשקיע יותר אנרגיה בחימום או בקירור, למשל. במשרד להגנת הסביבה פועלים לחיוב תקן בנייה ירוקה בכל הארץ. זה אינטרס לאומי שלנו, שמטרתו להוזיל את יוקר המחיה. סטנדרט אחיד וגבוה של בנייה ירוקה בכל הארץ יביא להורדת יוקר המחיה ולשיפור הבריאות שלנו, וכמובן לחיסכון למשק בדרך של אנרגיה מתחדשת והתייעלות אנרגטית. היתרונות הם גדולים כל כך, שחייבים לפעול ברמה הלאומית.