האם ישראל מוכנה למשבר האקלים?

הגשמים החזקים והשיטפונות שהציפו את מדינת ישראל בשבועות האחרונים, וגבו חיי אדם, פגעו בתשתיות ושיבשו את מהלך החיים של אזרחים רבים – מעלים את השאלה, האם גם אנחנו קורבנות של משבר האקלים? נכון, זו לא הפעם הראשונה שיש כאן שבר ענן, גם לא הצפות. אך המדידות מראות שהאירועים נהיים תכופים יותר וקיצוניים יותר. יתרה מכך, האירועים בישראל הם חלק משינויי אקלים שנצפו בשנים האחרונות בכל רחבי הגלובוס. טמפרטורות שיא באירופה בקיץ האחרון, המסה של קרחונים בגרינלנד, הצפות בוונציה, שריפות ענק באוסטרליה, הם רק כמה מהדוגמאות המתוקשרות יותר.

כמדינה שנמצאת לחוף הים, בין אקלים ים תיכוני לאקלים מדברי, למדינת ישראל יש פוטנציאל לא מבוטל להיפגע משינויי אקלים – החל בגלי חום, בצורות ושריפות, דרך סופות חול ועד שברי ענן, הצפות ועליית מפלס פני הים. אך התופעות הללו לא נעצרות בשינויי מזג אוויר. הן מובילות לפגיעה במשק המים, בחקלאות ובמשק האנרגיה, כמו גם להתפשטות של מחלות ושגשוג של מינים פולשים, ולהתמודדות עם מהגרי אקלים, כשכל אלה יפגעו בכלכלה המקומית ובחוסן הלאומי.

שנים שאנחנו עוסקים בהפחתת פליטות גזי חממה-מיטגציה, ויש להודות שאנחנו לא ממש מצטיינים בקביעת יעדים וביישומם. אבל בד בבד, אנחנו חייבים לדבר גם על היערכות לשינוי האקלים-אדפטציה. ובמילים פשוטות, אמנם אוסטרליה רחוקה מישראל, אבל שריפות ענק יכולות להתרחש גם כאן. לכן דווקא עכשיו, כשכולנו עוסקים בשברי ענן ובהצפות – צריך לשאול האם וכיצד אנחנו נערכים להצפות, לשריפות, לעליית מפלס פני הים ובאופן כללי לשינויי האקלים?

 ומה עושה הממשלה?

יותר מעשור עבר מאז שמדינת ישראל החליטה למנות ועדת שרים וועדת מנכ”לים של משרדי ממשלה, שיעסקו בהיערכות לשינויי האקלים. השלב הראשון היה להשלים את פערי הידע, ולשם כך הוקם מרכז ידע להיערכות לשינוי אקלים בישראל. המטרה הייתה לרכז את הידע הקיים בנושא, על מנת שניתן יהיה להכין מסמכי מדיניות ולהטמיע את הצרכים בתוכניות העבודה של הממשלה.

המרכז עסק תחילה בחיזוי של שינויי האקלים הצפויים לפקוד את ישראל, ולאחר מכן בהשלכות שלהם על בריאות הציבור, על משק המים, על המגוון הביולוגי, על אופי הבנייה בישראל, על כלכלת ישראל ואפילו על נושאים גיאופוליטיים. הדו”חות הוגשו, ובהם מידע רב וחשוב, אך גם מסקנה אחת ברורה, שהנושא מאוד מורכב ודינמי ולכן חייבים להמשיך לאסוף נתונים, לעבד ולנתח אותם, וכל הזמן לעמוד על פערי המידע ועל ההשלכות על החיים בישראל. אך בטח לא תתפלאו שפעילותו של המרכז נפסקה.

מאוחר יותר החלו להכין תוכנית לאומית להיערכות ישראל לשינויי אקלים. התוכנית, שרוכזה על ידי המדענית הראשית לשעבר של המשרד להגנת הסביבה, ד”ר סיניה נתניהו, הגדירה חמש מטרות אופרטיביות ובכל אחת ואחת מהן תוכניות פעולה מפורטות, בחתך של תחומים שונים הרלוונטיים למשרדי ממשלה שונים, למשל בריאות, חינוך, ביטחון, בנייה וכדומה. המטרה המרכזית של התוכנית היא צמצום הפגיעות בנפש וברכוש ובניית חוסן כלכלי, וזאת, בין היתר, על ידי ניטור מקרי תחלואה ותמותה וטיפול בקבוצות סיכון; יישום תוכנית אב למשק המים; היערכות בתחום ייצור ואספקת אנרגיה, ובתחומי הבנייה והתיירות; היערכות למניעה ולטיפול בשריפות יער ועוד.

אבל התוכנית עוסקת גם בהגנת המגוון הביולוגי והמערכות האקולוגית. ולצד אלה גם בהמשך בניית הידע המדעי שישמש בסיס להחלטות, כמו גם בנושאים של חינוך והסברה לציבור הרחב.

 אם אתם שואלים מה מבין כל הפעולות ההכרחיות הללו נעשה? התשובה היא: כמעט שום דבר, לפחות לא ברמה המערכתית הנדרשת כאן. וגם שום תקציב לא אושר, כך שהדוחות והתוכניות עדיין על המדף. למה? אתם שואלים. כי חסרה מנהיגות, ראייה ארוכת טווח, החלטות הכרחיות ונחישות. כי עדיין לא הבינו אצלנו שצריך להקדים תרופה למכה. והאם אנחנו ערוכים למשבר האקלים על כל התופעות הקיצוניות שלצידו, כלל וכלל לא!