פורסם בתאריך: 28/12/2019
“הבורות האקלימית היא האויב הגדול ביותר של האנושות”
בימים אלה פנו ארגוני הסביבה בישראל אל שר החינוך, חה”כ הרב רפי פרץ, ואל נשיא המדינה, מר ראובן (רובי) ריבלין, בדרישה להכניס את לימודי האקלים למערכת החינוך כמקצוע חובה. זו דרישה חשובה ואפילו הכרחית, והיא מציגה בפני המערכת אתגר גדול: לעסוק בנושא מורכב ומערכתי, ובעיקר בנושא שמתפתח ומשתנה מרגע לרגע. יחד עם זאת, עם כל החשיבות בלימודי הספרות, המתמטיקה וכל המקצועות האחרים, אין מנוס מלדבר על החיים עצמם. דרך אגב, יש פה אתגר כפול ומכופל, מפני שבמקרה זה רבים התלמידים יכולים ללמד את המורים. בנוסף ראוי להזכיר שתלמידים רבים הובילו לאחרונה את המצעדים והמחאות הסביבתיות בארץ, וגם הורים רבים הבינו שיש להם אחריות בנושא כהורים, והתאגדו תחת קהילת “הורים למען האאקלים”.
שנים רבות שאני כותב על החשיבות של חינוך סביבתי ושל יציאה מהכיתה אל המעבדה של החיים-הטבע. אולם עם תחילת שנת הלימודים הנוכחית פרסמתי טור על חינוך בהקשר של משבר האקלים, עם דרישה קצת יותר רדיקלית מהתלמידים לצאת למרוד (טוב, מותר לי, אני לא ארגון סביבתי…): “לא מן הנמנע שהדור הצעיר יצטרך למרוד, במורים, בהורים, במנהיגים, באלה שלא רק שאחראים למצב הקיים ולעתיד לבוא אלה גם חיים בקונספציה מיושנת ושגויה. הלוואי. כי אם הדור הצעיר לא ייקח את המושכות לידיים ולא יצא מאזור הנוחות שלו, מהחדר הממוזג, מהקניות דרך המחשב, מלקדש את האני, כאן ועכשיו, מי יושיענו מידנו?”
אני חייב לציין שבעקבות הפוסט קיבלתי פניות רבות, גם מאנשי מערכת החינוך, גם מהורים וגם מילדים (וגם נפגשתי עם אנשים שונים, נתיי הרצאות והעברתי כמה מערכים). אני גם יודע שיש הרבה למידה ומחשבה בשטח, אבל גם לא מעט עשייה (לא מערכתית, אבל היא קיימת). אך למען האמת חייבים לומר שבחלון הזמנים הצר שעומד בפנינו, אין לנו הרבבה זמן “לבזבז” על ישיבות פדגוגיות, הכנת תוכניות ועוד ועוד-ואני בכלל לא מזלזל בכל אלה, כי למעשה היינו צריכים להתחיל כבר אתמול.
אני קורא לארגוני הסביבה השונים, אלה שחתומים על המכתב ואלה שלא, להציע למערכת מערכים, שיעורים, אפשרויות והזדמנויות, ולהתגייס למשימה המורכבת.
שתפו ברשתות החברתיות:
קבל התראה מזדמנת לתיבת הדוא”ל
